שלום,
אני רוצה לומר משהו.
אני לא מבטיחה שהוא ינגע במישהו פה, אבל- בכל זאת :
כשהייתי קטנה הייתי הילדה הבכיינית, זאתי שבוכה מכלום,
ואני מודה בזה הייתי קרציה מהלכת.
אם לא קיבלתי מה שרציתי ? הייתי מתחילה לבכות.
אבל למרות זה היו לי חברים, לא מלא, אבל היו לי.
אהבתי לחיות.
מעולם לא הייה לי הרבה ביטחון עצמי.
יש אנשים שיגידו שיש לי מלא ביטחון עצמי, כי אני מסוגלת להתחבר לאנשים, ז"א לא לשפוך, אבל לגשת אליהם אין לי בעייה.
החוסר ביטחון שלי נובע ממקום אחר לגמרי.
מעזיבה תמידית.
מאז שאני זוכרת את עצמי, חשתי את תחושת הבדידות-
לעיתים גדולה יותר ולעיתים קטנה יותר.
לדוגמא, כשהייתי קטנה אימצנו ילד עם נכות.
הייתי אז הילדה הקטנה ביותר, הפיצקית, המפונקת, שכולם מתייחסים אליה.
ואז קיבלנו אותו. כל הצומת לב הפנתה אליו. ואני נשארצתי מאחור.
אז נכון, כל אחד פה אומר מה ישלה, כולה קצת פחות חס תינוקת.
אז תנסו להבין. התחושה שכבר לא אכפת להם הייה חזקה, יכולתי ללכת מהביתה ולחזור אחרי שעתיים הם לא ישימו לב..
ואז גדלתי והיו לי כל מיני חברות , שבסוף תמיד פשוט היה נמאס להן והן הלכו.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
וכן, יכול להיות שהבעיה גם בי, אני לא אומרת שלא.
אבל בכלזאת, תחושה לא נעימה בכלל..
כשהייתי בכיתה ה' הכרתי מישהי, אני לא אספר לכם עליה כלום, כי זה הסיפור שלה ואני מאמינה שאם היא הייתה רוצה היא הייתה מספרת.
אבל היא שינתה לי ת'חיים.
שינתה לי את החיים ואת עצמי.
גיליתי דברים שלא הייתי צריכה לגלות.
כמו איך לחתוך.
מזה להתאבד.
גיליתי את הדיכאון ונשאבתי אליו.
לאט לאט הרבה מהשכבה שלי נכנסו גם, ואני לא מאשימה אותה עליהן, רק קצת עליי..
אני שמחה שהייתה לי הזכות לעזור לה, אבל מעציב אותי שזה היה כרוך בזה שגם אני אכנס פנימה.
ואז גיליתי אותה . את הנקודת אור שלי עד היום.
וגם היא איכזבה לפעמים, ושוב אני לא אספר לכם עליה, רק עליי.
היא לפעמים עזבה אותי לטובתו, לטובתה.
היו תקופות שהייתי כ"כ לבד..
רק אני- והסכין.. (לפעמים הכדורים שימשו תחליף)
הייתי חותכת כל יום, כמה פעמים ביום ואף אחד לא היה יודע.
או לוקחת 11 כדורים, ואיש לא ידע.
עד שזה פרץ ממני וסיפרתי.
את הכל.
למישהי שלא היה אמורה לדעת.
עוד מישהי נכנסה לחיים שלי. בוא נאמר שגם היא עזבה..
ולמרות שעכשיו היא קצת יותר חברה שלי? לא אוכל יותר לסמוך עלייה כמו אז, אולי בקטנה.
אני והנקודת אור חברות טובות יותר משאפשר לדמיין.
כן. אין עלייה.
היום אני חותכת פחות, כדורים לא נכנסים לי לפה בחיים !
אבל בשבוע וחצי האחרונים זה חזר, ואני רוה לספר לכם מה שבר אותי , כדי שתחשבו פעמיים לפני כל מילה-
מישהי האשימה אותי על כלום. כלוםםםםם .
ונפגעתי כי היא אמרה דברים איומים, אני לא רוצה לכתוב מה- שלא יזהו אותי.
אבל בוא נאמר שאני שקועה בדיכאון, בקושי מחייכת.
ואם כן? זה מזוייף לגמרי. (או לתמונות , חח )
אני כותבת לכם את כלזה , כי אני חושבת שזה אולי הימים האחרונים שלי. זה הכל..
תודה למי שקרא.. 3> (בבלוג הלא מעניין שלי אף אחד לא קורא אותו..)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
