ישבתי בבית קפה קטן ליד החדר כושר, סחוטה מאימון ראשון. דיברתי בטלפון עם חברה בזמן שחיכיתי לך. כשהסתכלתי לכיוון המדרגות הנעות, הפה שלי נפער לרווחה. ראיתי מישהו שממש דומה לך רק רזה ממך בצורה מוגזמת. ככול שהאדם הזה התקרב אלי קלטתי שזה אתה. זיהית אותי מרחוק, והתקרבת אלי בהליכה איטית. כשבחנתי את הליכתה אלי, שמתי לב פתאום שאתה צולע. קמתי אליך ונתתי לך חיבוק ונשיקה. לא האמנתי שאחרי זמן רב כולכך שנה אולי אנחנו נפגשים. התרגשתי ממש אבא. התיישבת מולי ושאלתי אותך בדאגה למה רזית כולכך. "אתה לא אוכל?" שאלתי אותך. ענית לי שלא. שאלתי למה וענית לי "אין לי תאבון והאמת שגם אין לי ממש.. אין לי ממש כסף." שאלתי אותך כמה זמן כבר לא אכלת ואמרת לי עשרה ימים. הנהנתי אבל ידעתי שאתה משקר. אדם שלא אכל עשרה ימים לא יורד קרוב ל20 קילו במשקל. הבנתי שלא אכלת כבר תקופה ארוכה. ביקשתי להזמין אותך לאכול אך אתה סירבת. רק צבטת לי בלכי בעדינות ואמרת כמה שהתגעגעת אלי. היה לי כואב לראות אותך במצב הזה. בקושי נושם, חיוור ורזה כמו שלא היית אולי אפעם! שאלתי אותך למה אתה ככה וענית לי "יקירה שלי, אני לא אוכל כי אין טעם לאכול, אין לי טעם לחיים..."

"אבל אבא, יש לך אותי, אתה חייב לטפל בעצמך".

"אני מותש.. כבר הגיע הסוף אין טעם יותר". המילים שלך חדרו לי כמו חרב לתוך הלב. הדמעות כבר עמדו לשתוף את פני אבל בחיים לא בכיתי לידך. תמיד הייתי החזקה ולא התכוונתי לשבור את זה אפעם. לא רציתי לדכא אותך יותר אבא אז לא בכיתי, נשארתי חזקה. אבל המילים שלך שהגעת לסוף ואין טעם יותר הדהדו לי במוחי בלי הפסקה. דיברנו על נושאים רבים ובכל פעם הזכרת איך אלוהים עושה מצוות עם אחרים אבל משאיר אותך מאחור. איך לכולם בסוף מסתדר הכל ורק לך נהיה רע יותר ויותר. אמרתי לך שאתה צריך להיות חזק, ושאסור לך לוותר. אמרתי לך שיש לך אותי ושאם איבדת טעם בהכל לפחות שתלחם למעני. שמת יד על ידי ואמרת לי בקול שקט שכמעט אינו נשמע "בובה יקרה שלי רק בשבילך אני חי". אז כבר באמת נשברתי אני ממש מצטערת אבל מה חשבת שאני עשויה מאבן? כמה בנאדם יכול להחזיק את עצמו.

ביקשתי ממך שנלך לאכול. הוצאת כסף מהכיס ובאת לשלם. אמרתי שאין מצבשאתה משלם אבל כבר שילמת. לא רצית לאכול לא היה לך תאבון. לא משנה כמה התחננתי לפניך. בזמן שאכלתי סיפרת לי בדיחות על כל מיני מערכונים ואני צחקתי מכל אחד ואחד אבל לא באמת הייתי שם. הראש שלי היה במקום אחר, במחשבה אין אני יכולה לעזור לך. פתאום משום מקום אמרת לי "אני רוצה להתייעץ איתך על משהו. לפני כמה שנים אמרתי לאחות שלך שאני רוצה לנתק קשר עם אמא שלי ומה שהיא אמרה לי מהדהד לי בראש עד היום. היא אמרה שאם אני אנתק איתה קשר אני אצטער על זה כל החיים." ניסיתי להבין מהי בכלל ההתלבטות שלך אם לשמור איתה קשר או לא. היא פוגעת בך, צוחקת עליך, משפילה אותך, מתעלמת מהמצב הבריאותי שלך ובכלל לא מתעניינת בך. היא מאשימה אותך בכל המצב שלה הבריאותי הכספי והחברתי. יש כאן שאלה בכלל? אמרתי לך שאם אתה מחליט לנתק איתה קשר אז אתה צריך להיות החלטתי ולא להתחרט על כך מאוחר יותר. נתתי לך את דעתי ותוך כדי שמתי לב איך אתה מקשב בריתוק למילים שיוצאות מפי כאילו הן קדושות. הרגשתי מוערצת בשיא הצניעות. כשקמנו ללכת נעצרת פתאום מתנשף. שאלתי מה קרה ואמרת שאין לך אוויר. עוד רגע והתעלפת. הלכתי לכספומט ומשכתי 150 שקל. כמה שיכולתי. כשיצאנו החוצה הבאתי לך אותם. אמרת לי שאתה לא רוצה לקחת ואמרתי לך שאני לא שואלת אותך בכלל, ודחפתי לך את השטרות ליד. החזקת אותם שניה תמימה ואז אמרת "טוב" והכנסת אותם לכיס. "חשבתי על זה.. אם את לא משתמשת בקופונים שהבאתי לך, אולי אני יוכל לקבל אותם חזרה? ככה אני אוכל לקנות איתם אוכל לשבת ואת הכסף שנתת לי להשאיר בכיס כדי שיהיה לי אם אני אצטר.. כמובן שאם את לא משתמת בהם..."

"ברור אבא, אני אביא לך אותם מחר אל תדאג אני לא צריכה אותם" אמרתי לך, ומבקשת תוך כדי שאם אתה נתקע שוב בלי כסף (מה שבטוח יקרה כי פיטרו אותך מהעבודה) תגיד לי ואני אביא לך. ראיתי את הבושה בך שלקחת ממני את הכסף "את מבינה את האבסורד? אני זה שצריך לתת לך כסף ולא להפך.." הרגעתי אותך ואמרתי שזה בסדר, ושאם אני יכולה אני נותנת.. כאב לי עליך אבא כולכך כאב. למרות שהכי שמחתי בעולם שניפגשנו סוףסוף כעסתי על עצמי שלא יכלתי לעזור לך יותר. בתחנת אוטובוס ספרנו את מספר המחלות שיש לך. 10 מחלות. ואז הוספת עוד אחת ואמרת "ייאוש" זה 11 מחלות.. הבטתי בריצפה ולא ידעתי מה להגיד. בלי להסתכל עליך הזכרתי שוב שיש לך אותי. אז אמרת את צודקת, אז שוב חזרנו ל10 מה יהיה? צחקתי ואתה צחקת ואז הגיע האוטבוס. התחבקנו ואמרת שתחפש דרך להתקשר אלי מחר כדי שניפגש. עליתי לאוטובוס ונסעתי הביתה. כשהגעתי נכנסתי למיטה ובכיתי מתחת לכרית. לא הגיוני שאתה תסבול ממחלות בזמן שאני בריאה. לא הגיוני שאתה תהיה במחסור בזמן שלי יש כסף. לא הגיוני שלי יהיה טוב ולך רע. לא הגיוני שאני אחייך ואתה תבכה. ולא הגיוני שלאדם שעשה הרבה טעויות אבל בתכליתו הוא טוב, יהיה כולכך רע! לא הגיוני פשוט לא!!!!

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך
על כל מה שראיתי בפניך
על השלווה ללא מילים
הניחוחות והצלילים
הכל היה כל כך יפה בעיניך

אבא, זוכר את השבילים לבית הספר
את כל המנגינות מתוך החדר
כשהקשבת איך אני שר
עם המבט המאושר
והחיוך המתחבא בין שפתיך

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הבית הישן מזמן איננו
עברנו, התקדמנו, השתנינו
וממלאים את החסר
בפרצופים דומים יותר
למה שכל אחד חשב שחסר לו

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך

עבר כבר מעט יותר משבוע שלא דיברנו. בתקופה האחרונה, דיברנו כל יום, לפחות שלוש פעמיים ביום. בעצם פעמיים או פעם אחת כי אחרי פעם אחת איכשהו הייתי מרגישה שזה מספיק לי או שהייתי שוכחת לחזור אליך. לא כעסת. או לפחות לא חשבתי שכעסת כי דאגת להסתיר זאת ממני. כשדיברתי עם אחי לפני כמה שבועות וסיפרתי לו על הניתוח שאתה עומד לעבור שאלתי אותו אם לא אכפת לו והוא ענה "טוב כן אכפת לי, אבל תביני אני נשוי עכשיו יש לי משפחה אני לא יכול להעמיס עלי את הבעיות שלו יש לי בעיות משל עצמי.." גם נזכרתי שהוא אמר לי כמה פעמים שלדבר איתך יותר מפעם ביום בתקופה שהוא עוד הסכים לשמור איתך על קשר פה ושם, זה יותר מידי בשבילו ולכן הוא עונה לך פעם אחת ובשער הפעמים מסנן. אתה הרגשת את זה אבא. לאחי לא סיפרת כמה זה פוגע והאמת שגם לפני לא הודת בכך אבל הרגשתי את זה, לא יודעת איך.. הבטחתי לעצמי שאני לא יעשה את אותו הדבר. אני לא אפגע בך כמוהו. ובסוף חזרתי על זה גם אני. הייתי מקשיבה לך בחצי אוזן כשדיברנו בטלפון והייתי מתעסקת במחשב תוך כדי. גם לזה שמת לב והיית אומר לי "טוב תחזרי לדבר עם חברות שלך בפייסבוק אני לא אפריע לך נדבר אחכך בובה יקרה שלי" ואני הייתי אומרת זה בסדר. ואז היינו מסכים את השיחה. הפעם האחרונה שדיברתי איתך לפני שבוע הייתה דרך חבר שלך שבא במקרה לבקר אותך. התקשרת אלי ממנו אחרי שכמה ימים הייתי מודאגת כי לא ענית לי לטלפונים והטלפון שלך היה מנותק. אני לא יודעת איפה אתה גר וגם היכן אתה עובד. הייתי אובדת עצות. ואז התקשרת והתחלתי לצרוח עליך. התקשרתי לכל מחלקה ומחלקה בבית החולים שקרוב אלינו ושאלתי אם מאושפז שם אבא שלי. אתה צחקת ואמרת שאין לי מה לדאוג, שאתה בסדר. אבל לא נשמעת לי בסדר. שאלתי מה יש לך ואמרת לי שאתה חולה כבר כמה יימים. שקרן! אתה כבר חולה למעלה משבוע ואתה לא מטפל בעצמך, מתעצך ללכת לבדוק את עצמך בביה"ח שוכח שהמצב הבריאותי שלך כמעט מתחת לרף האפס ולך לא אכפת.

המון פעמים הייתי שואלת אותך למה אתה מזניח את הבריאות שלך ואתה היית עונה לי "בשביל מה אני צריך לשמור על הבריאות שלי, אין לי אף אחד בעולם". המשפט הזה היה מעלה בי דמעות בכל פעם, והיה גורם לי לצביטה ענקית בלב. איכשהו ששכחת שהאדם היחיד שיש לך בעולם זאת אני, ולא הכי מתחשק לך להעריך אותי, וזה בסדר.. אף אחד לא מעריך אותי :) כשהיית חולה, שכחתי להתקשר יום אחד או יומים לשאול לשלומך אני מודה באשמה. סגרתי שבת בצבא. ומרוב הדברים שהיה לי לעשות קצת שכחתי. ואז אחרי יומים שלחת לי הודעה "מה את שונה בדיוק מאחותך ואחיך? אה, את בעצם לא שונה מהם בכלל. טוב שיש מי שמתקשר לשאול לשלומך." כשעניתי לך שאין לך זכות להגיד דבר כזה כי אני היחידה שבקשר איתך מכל המשפחה הערורה שלך ושאם תמשיך לדבר אלי כך תאבד את כולם, ענית לי "בנחמדות" "זה בסדר, גם ככה אני לא בעולם ואין לי אף אחד, חוץ מהחברים שלי. את המשפחה שלי מזמן איבדתי אבל לפחות יש לי חברים שלא יעזבו אותי לעולם ולא יאכזבו אותי". כולכך כעסתי עליך באותו רגע שהחלטתי שזה הרגע שאנחנו צרכים להפסיק לדבר, מי אתה בכלל שתגיד שחברים קרובים יותר ממשפחה? אז אולי אני לא נפגשת איתך כמעט (תאשים את אימא בסדר? לא אותי..) אבל אני מדברת איתך בטלפון זה גם משהו! ביקרתי אותך בביה"ח כשהיית מאושפז ולא עזבתי אותך לרגע. אין אתה מסוגל להגיד דבר שכזה!!!! אבל ממש כמו אדם עם פיצול למחרת כבר שלחת הודעה והתקשרת לדבר כאילו כלום לא קרה. וטוב נו, מי אני שאשפוט אותך או יפסיק לדבר איתך. עבר שבוע ואני לחוצה, אין לי דרך לבדוק איך אתה מרגיש, אם המצב הבריאותי שלך החמיר. אני יודעת שאתה בדיכאון ושאתה על תרופות כי חשבת כמה פעמים להתאבד (נראלי שאתה אפילו לא זוכר שסיפרתי לי את זה חחחח...) באלי לחבק אותך או לפחות להגיד לך שאני אוהבת אותך ושאתה לא לבסד כי יש לך אותי. באלי שכול המחלות שלך יעברו אלי או יעברו בכלל כדי שלא תסבול. באלי לחפר על כל הטעויות שעשיתי איתך כי אתה לא היית אבא מושלם אבל אני צריכה להיות בת מושלמת למרות הכל (כבד את אביך ואת אמך או משו כזה..) אני מפחדת שבקרוב אני אאבד אותך לנצח. ולמרות שיש ימים שאנחנו לא מדברים, איך זה ירגיש שהפעם הזאת שכבר לא תהיה פה יותר, לא נדבר יום או יומים או שבוע, אלא יותר לעולם! זה מפחיד מדי ואני לא רוצה אני פשוט לא רוצה. אני מרגישה הילדה הכי רעה בעולם כשאני חושבת על זה שאתה, אבא שלי מרגיש לבד בעולם למרות שכל המשפחה שלך חייה נושמת ובועטת. כולם בקשר ורק אתה לבד. אני מרגישה אבודה כשאתה מספר על איך הבוס שלך נחמד איתך ומזמין אותך לאכול או לוקח אותך לטיול ואתה אומר שהוא חבר שלך ואני יודעת שאם הוא עושה את זה זה אח ורק מרחמים. לפעמים הייתי מספרת לך על חברים שלי ומתלהבת בכמה הם רבים וראיתי שאתה מאושר בשבילי אבל אז חשבתי על זה שלך אין, ושאני מגעילה שאני עושה את זה. אבא, אני רק מתחננת שתצור איתי קשר, שתגיד שאתה בסדר שתשמיע קול. אני מבטיחה לך שאני לא אאכזב אותך יותר ואני אשאר לצידך לנצח! רק בבקשה. אל תעזוב אותי. אל תעזוב אותי עכשיו. אני אוהבת אותך ואתה חשוב לי.

אבא.

יצא לי לאחרונה לשים לב לשינוי בדור עכשיוי של הילדים. אני אומנם לא נולדתי לפני שלושים או ארבעים שנה, ואני יכולה לשפוט אך ורק על פי סיפורים שאני שומעת, אבל אני כן יכולה לשים לב לשינוי מה-19 שנים שאני חייה אחורה...

כשאני הייתי בביה"ס היסודי הדברים שעניינו אותי היו בובות הבראץ עם הראש הענק והגוף המעוות, לחזור מבית הספר ולראות קטנטנות ולשבת מול קלטת וידיאו (מישהו עוד זוכר את המילה הזאת בכלל?) ולראות דרדסים. החזיה הראשונה שקניתי הייתה בתחילת כיתה ז' ורק אחרי שבכיתי שאני לא רוצה לגדול.. להתאפר ולקבל את ה"סטייל" שלי התחלתי בסביבות כיתה ט או י' אני לא ממש זוכרת. ישבתי לפני כמה ימים עם שתי בנות שאני שומרת עליהן. אחת בת 4 ואחת בת 9. ישבתי על הספה בסלון שלהן כשהקטנה יושבת עלי וצפינו באחותה בת ה9 רוקדת, ריקוד שהיא הכינה עבורי. כשהיא סיימה היא רצה אלי ושאלה איך היה. חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא רוקדת מושלם. כשהיא התקרבה שמתי לב שמתחת לבגד הגוף שלה באיזור החזה יש משהו. שאלתי אותה מזה והיא אמרה לי "גוזייה". "תזכירי לי בת כמה את חמודה?" "בת 9" היא אמרה וחייכה. שאלתי אותה למה היא לובשת גוזייה והיא ענתה שיש לה ציצי גדול ושהיא מתביישת. אני מודה שדי נכנסתי להלם תרבות. חשוב לציין שמידת החזה שלה בקושי מגיעה למינוס A-4 (עובי של דף אוקי?) אני מנסה להתעלם מהעובדה שהילדה כבר מגיל 7 בטוחה שהיא שמנה שהמצב הוא שהיא בעצם שולקת כמו חפיסת אורז! אני זוכרת שכשישבתי איתה ועם אחיה בן ה10 לפני כשנה בשולחן כשהם אכלו איך שהוא הגענו למצב שהילדה סיפרה לי שהיא יודעת מזה הומו ומזה לסבית. מאיפה היא לעזאזל שואבת את הידע הזה! ילדות בנות 5 היום מצטלמות עם פוזה של נשיקה כמו שבנות בנות 17 או 16 מצטלמות. ילדות קטנות בבתי ספר יסודיים מתלבשות כמו שרמוטות. אני לא נגד להלביש את הילד בצורה יפה אבל ילדה בת 7 ששמה נעלי עקב, איפור, מכנס דפוק אותי שעוד שניה רואים לה את הכוס ומחשוף זה כבר מוגזם. ילדים יודעים דברים יותר ממה שהם צרכים לדעת, כשאני רואה ילדים כולכך קטנים יודעים כולכך הרבה אני שואלת את עצמי איך אני וחברים שלי היינו בגיל הזה וישר נזכרת שממש אחרת. אין תמימות לילדים של היום. זה משגע אותי שזה ככה. התוכנית בית ספר למוזיקה זאת אחת התוכניות החמודות, אבל מצער אותי שמה שמנסים להוציא מהילדים שמופיעים שם זה את הפרסום, את הריגוש והמשיכה לרייטינג. כף היד שמניח צביקה הדר על אחת הילדות ואומר לה "איזה מתוקה איזה מתוקה" נשמע כאילו הוא מדבר לכלב שלו ולא לילדה בת 9. אני ממש לא אומרת שהוא אדם רע, להפך אני אוהבת את הבנאדם הזה מאוד ומעריכה אותו אבל זה משגע אותי שמשתמשים בילדים קטנים כדי למשוך אחוזי צפייה גדולים למרות שאני יודעת שזאת חשיפה ענקית בשביל הילדים האלו. מאיפה הם שואבים את הביטחון הזה? הם מדברים, הולכים, מתנהגים מתלבשים כמו אנשים בוגרים מינימום בני 16! הכי נורא זה שההורים מעודדים את הילדים להתנהגות הזאת, והם לא מבינים שככה הם מקלקלים את הילדים שלהם..

במסגרת השירות הצבאי שלי יצא לי לבקר מישהי שילדה תינוקת לפני שבוע. יום לאחר שהתינוקת נולדה באתי לבקר את האימא. נכנסתי לחדר. האבא ישב על מיטה אחת והאימא שהניקה באותו הזמן את התינוקת ישבה על מיטה אחרת כשלידה יושבת הבת הבכורה שלה בת הארבע שיחקה באייפוד. ההורים הציעו לי שוקולד. לקחתי אותו אבל לא היה לי אומץ לאכול אז זרקתי אותו בטענה שלא טעים לי. האימא סיימה להניק את התינוקת ובאה להשכיב אותה במיטה. כשהיא הרימה אותה דבר קטן בגודל של חצי כרית נגלה לעייני היא הייתה כולכך פצפונת ומתוקה. ממש יפייפיה! כולכך התרגשתי להסתכל עליה. ההורים היו בעיצומם של בחירת שם. הם שאלו אם יש לי רעיון. הצעתי להם כמה שמות שהם נורא התלהבו. בסוף הם בחרו שם אחד מתוך הרשימה. "אגם". שם מהמם. השם הזה הזכיר לי את הפנים של התינוקת, בהירות כולכך ושלוות אחרי שסיימה לאכול. מעניין אותי לחשוב מה יצא ממנה בעוד כמה שנים. סביר להניח שלא נתראה יותר לעולם רק בצירוף מקרים מוזר. כשיצאתי נינוחה עם חיוך ענק על הפנים מהחדר שלה, והתחלתי ללכת לכיוון המעלית, התקשרה אלי חברה שלי וכשעניתי היא אמרה לי "אני בהריון." נהייתי לבנה. הייתי בטוחה שהיא צוחקת עלי אבל היא צילמה לי את תמונת האולטרסאונד. דמעות עלו בעיני. "מה את הולכת לעשות עם התינוק?" שאלתי אותה כאילו שאני לא יודעת את התושבה, או יותר נכון לא רוצה לדעת. "מפילה אותו מה נראלך!" התחשק לי לטרוק לה את הטלפון בפנים אבל עצרתי את עצמי מפעת מצבה הרגיש. לחשוב שבעוד כמה זמן היא תעבור הפלה. תינוק קטן שהיה יכול להיוולד לאימא מאושרת נולד לאימא הלא נכונה. למרות שחברה שלי גדולה ממני בשנתיים, היא עוד לא מוכנה להיות אימא. אני בעד הפלות במקרים של אונס או גילוי עריות, אבל אני לא מצליחה להבין למה בנות לא שומרות על עצמן, למה הן לא לוקחות גלולות\אמצעי מניעה. למה?! אתן גם פוגעות בפוריות שלכן וגם הורגות יצור קטן שהגיע למקום הלא נכון. אם לא הייתי עוברת הפלה בעצמי כמובן שלא הייתי שופטת. אבל אני יודעת איך זה, ואני עברתי הפלה לאחר שנכנסתי להריון לא רצוי כתוצאה מאונס. אבל מה התירוץ של חברה שלי? "שכחתי לקחת גלולות והוא לא שם קונדום." מה העניין ילדים זה לא עניין של מה וכך וגם לעשות הפלות זה לא עניין פשוט. תחסכו את זה לעצמכן אלוהים, תשמרו על עצמכן אנחנו במאה ה21 ויש מודעות לדברים כאלה ועדיין מתבצעות כל יום לפחות 4 הפלות בבית חולים של נערות שלא חושבות פעמיים...