נגיעה רכה בחיים

לילה לפני פותח את החג טיפטוף מטר.

יצאנו בערך בשעה שתיים בלילה לכיוון המכוניות ואני מרגישה נגיעות קלות וקרות על העורף והכתפיים שלי.

איזה רענון!

הכביש חלק. כל המכוניות נראות חדשות ונקיות.

אני פתאום מרגישה חדשה. כל כך חיכיתי לגשם הראשון הזה.

שיראה לי התחלה חדשה. שיזכיר לי מזה קור. חורף. שקט.

התחשק לי פשוט לשבת בחוץ ולתת לגשם לרדת. עליי.

ואני מחייכת "ולא מאמינה".

עצרתי מול הבית והגשם כבר הפסיק.

אפילו סימנים על המדרכה לא היו. כמו לא היה.

אך לכמה דקות, הרגשתי, שמעתי וראיתי את הגשם הראשון

שמקדם את פניי לעבר התחלה חדשה.

היום.

ערב חג ראש השנה.

ארוחה גדולה עם המון אוכל.

עם המון אנשים.

כל כך מוזר לי שעכשיו ראש השנה!

אני לא מאמינה שזה החופש הראשון של השנה

ואני לא בלימודים, לשמוח על החופש הזה.

כמובן שאני שמחה שיש לי יום חופש מהעבודה, אבל זה לא אותו דבר.

עכשיו תקופת החגים, אבל אני לא לומדת.

כל כך מוזרה לי התחושה הזו שאני בתקופה חדשה בחיים שלי.

שכבר הגיע ראש השנה! ואני לא לומדת. אלא מרגישה במן "חופש גדול" ארוך. ארוך מאוד. אורך מידי.

בסדר, אבל בכל זאת עכשיו ראש השנה.

כעת מתחילה שנה חדשה. נקייה. טהורה. צחה. פשוט חדשה.

עכשיו הגיע הזמן להסתכל אחורה ולהשאיר את כל מה שאני רואה מאחור. במקומם.

הגיע הזמן להמשיך. מחדש.

שנה טובה.