נגיעה רכה בחיים

כל כך מגעיל.

אווירה כזו קרה שבשביל להתהלך בבית צריך פאקינג מעיל פרווה.

אני פשוט לא מבינה אותה.

מה לעזאזל היא רוצה מהחיים שלי? מהחיים של כולנו?!

לפעמים אני מגיעה לנקודת רחמים פתטית כלפיה שלא נעים לי כבר.

כל הצעקות האלה והדמעות. היא מאותם האנשים שלא יכולים לחיות ללא דרמה וסצנות.

ואיכשהו זה תמיד מתחיל בילדים. או יותר נכון בילדות..

אז אמא שלי ואחותי הגדולה יושבות במטבח אחרי שסיימנו את ארוחת הצהרים.

הצטרפתי לשולחן עם שני עיתונים כשאחד פרוש על גבי השני ועיניי עוקבות אחר כל מילה.

בזמן שהעיניים שלי תיפקדו שמעתי בקול של אמא שלי שסערה עומדת לפרוץ.

אז חשבתי, שלטובתי, אני אעבור לסלון כדי לצאת מטווח הירי.

רק חבל שהשארתי חייל בשטח. את אחותי.

אמא שלי... אוח.

כמה קשה היא יכולה להיות.

היא אוגרת דברים במשך תקופות ארוכות ואחר כך מפליא אותה שאנחנו כל כך מעצבנים.

בבת אחת היא מוציאה את כל מה שהיא לא אמרה במשך חודשים.

כל כך נפלא.

לא ממש הבנתי מה היא רוצה מאחותי אבל שמעתי כל מיני מילים הקשורות לעבר המאוד רחוק כמו

"אז שהייתי בת 16..." ו "אז לא הייתי בת טובה?" וכדומה.

ואמא שלי.. אוח.

היא התחילה לזרוק בפניה עובדות קצת מלוטשות.

"את מתנהגת כאילו העולם שייך לך. כאילו במשך כל השנים האלה את עשית יותר מכולם ולך מגיע הכי הרבה".

"הבנות של החברות שלי באות הביתה באמצע שבוע, מתקשרות הרבה, מביאות מתנות מחו"ל".

ואחותי מנסה להסביר לה.. אך ללא הצלחה.

אחותי היא אם חד-הורית. עם עבודה. עם עבודה. עם עבודה.

יש לה ילד לפרנס. יש לה חיים. יש לה דירה לשלם עליה.

יש לה המון דברים לעשות.

אבל את אמא שלי מדאיג שהיא לא מביאה לה מתנה כשהיא חוזרת מחו"ל

כמו הבנות של כל החברות הסנוביות שלה.....

אמא שלי... אוח.

לקראת סוף השיחה היא אמרה לאחותי "ואת יודעת מה? כשאנחנו בארוחה את לא צריכה לתת לי לקום בכלל!! אני לא המשרתת שלך! לא המשרתת שלך! את באה ומתיישבת! אני לא משרתת אותך! את לא אורחת פה!"

-"מי בכלל רוצה שתשרתי אותי?!?! מי אמר שאת משרתת אותי? אני לא עוזרת? סליחה.. ומה עם כל השאר? זה רק אני?"

ואמא שלי... אוח. לא עולה לי מה היא אמרה אבל אני רק זוכרת שכבר שמעתי את הדמעות חנוקות בגרונה והיא צועדת בצעדי כאב במעלה המדרגות. וברגע שאחותי פותחת את הדלת היא פורצת בצעקות "את צודקת! אני לא צריכה לשרת אותך ולא אף אחד! אני לא משרתת של אף אחד בבית זה! לא שלך ולא של אבא שלך ולא של האחים שלך!"

וחזרה למעלה.

מכל זה נובע שאמא שלי ואחותי לא מדברות.

אחותי אפילו אמרה לה מספר פעמים שלא תדבר איתה. שלא תפנה אליה.

ואחותי כבר לא באה הביתה. היא לא מוזמנת לכאן.

אמא שלי לא רוצה אותה בבית.

כי זה התחיל בכך שאמא שלי אמרה שהיא מרגישה יותר נוח ליד אחרים מאשר ליד הבת שלה.

בקיצור.

האווירה בבית הזה כל כך לא נעימה עכשיו.

זה כמו ללכת על קליפות ביצים רק בשביל שאף אחד לא יוכל למצוא או להמציא משהו לא בסדר שעשיתי או אפילו לנבא את העתיד בצורה כל כך בוטה, כי אמא שלי... אוח. היא כבר מתארת לי מה אני עומדת לעשות לה.