נגיעה רכה בחיים

בזמן האחרון אני מכירה מקרוב, ואולי מקרוב מידי את הרגשת העייפות.

בכל כמה זמן נופלת עלי מן חולשה כזו,

שמציתה בי רצון להתכרבל מתחת לשמיכה דקיקה וכרית רכה במיטתי,

ולעצום עיניים עד שכל הקיים יחלוף.

לפעמים הגוף שלי מבקש לעצור.

לפעמים.

אך בזמן האחרון יותר מהרגיל. ישנם רגעים שבהם אני מרגישה

שאני צריכה מנוחה יותר מכל דבר אחר. אפילו מנוחה פיזית יותר מאשר מנוחה נפשית, וזה לא קורה יותר מידי..

קורים מצבים שהם אני שואלת את עצמי- מה הייתי מוכנה לעשות בשביל..

אך עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא מבינה למה אני צריכה לעשות "כל כך הרבה" בשביל ....

למה אני לא עושה את אשר ליבי/מוחי/גופי/אחר חפץ?

מדוע אני לא מקשיבה לעצמי? למה תמיד אני מחכה לנקודת השבירה שבה אני מתמוטטת?

ישנם דברים שאני לא מסוגלת להבין. בעיקר דברים שקשורים אלי.

למה זה.

איך זה.

כמה זה.

איפה זה.

מתי זה.

אני לפעמים כמעט  בטוחה שיש אנשים שמכירים אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי..

האם זה הגיוני?

האם זה יתכן?

כשאני מסתכלת במראה אני רואה אישה מוכרת.

אני מכירה כל סנטימטר וכל מילימטר בגוף שלי.

אבל ברגע שאני מסתכלת לתוך העיינים שלי, אני מוצאת את עצמי אבודה.

כאילו הלכתי לאיבוד בתוך מקום כל כך מוכר.

יש דברים שאני מפחדת לגעת בהם, ואחרים עושים זאת במקומי. בשבילי.

"ראיתי שמה שני פרקים

והם יפים ואמיצים

חיפשתי שמה הדרכה

איך להיות יותר שמחה"