נגיעה רכה בחיים

"אני לא בנאדם ששונא, אבל התחושה שאתה גרמת לי להרגיש כלפיך גובלת בשנאה אם היא לא כך.

עברתי את שלב הכעס,עברתי את שלב האכזבה.

אני כלל לא מסוגלת להסביר את התחושה הזו במילים, אך במעשים לבטח אצליח.

מה שכן- אני מתפלא על עצמי שעדיין אכפת לי.

היית לי יותר מידי,היית אהוב שלי, ושום תירוץ שאי פעם (אם בכלל) אשמע, לא יצדיק את הפגיעה הזו שאדם שאהבתי תלש לי את הלב".

זו הייתה ההודעה האחרונה ששלחתי לו אתמול.

כל כך קיוויתי שטעיתי לגביו- לגבי התחושות שלי והמסקנות שלי,

אך לצערי הוא רק הצדיק וחיזק את טענותיי.

היה לי קשה לשמוע אותו. לא זהיתי את הקול שלו! לא הכרתי אותו!

לא את הגישה, את הדברים שהוא אומר... כלום.

הדרך שבה דיבר אליי... צדקתי לגביו. הוא זבל.

הוא זבל שפעם אהבתי. שפעם היה הנשמה שלי.

לעולם לא אבין את הבחירות שלו, אך כעת אינני רוצה להבין.

נחבטתי קשות עם עצמי לגבי אותן בחירות- מה עשיתי לא בסדר?

למה הוא עשה לי את זה? אך כעת יותר ברור לי.

לא אני היא זו שעשתה דבר מה לא בסדר. כלל וכלל לא!

הוא לא עשה לי דבר, אלא הפסיד הרבה יותר.

אני לא מבינה באמת למה ואיך עוד אכפת. אך מרגע זה אפסיק לחשוב על כך. או לפחות אשתדל.

העיקר שאני יודעת שאני ניסיתי. עשיתי את כל שביכולתי אך הוא מכחיש.

אז זהו. תם ונשלם. לא אאחל לו חיים טובים. לא אאחל לו טוב ושלווה, אחלה חיים וחברים נחמדים.

למה להיות צבועה? כי הרי כל מה שאני רוצה לאחל לא זה רע.

עדיף לשתוק.