איך בא לי שיגיע כבר הקיץ.. שעות נצחיות על החוף. השמש בפנים. הים. הגלים.

היא הרגישה את ליבה הולם בעוז.היא תוכל שוב להראות את פרצופה בפני העולם, היא תוכל לחיות שוב בפעם הראשונה.

מה יגידו אנשים? מה יאמרו ידידיה הותיקים? האם הם ילטשו בה עיניים? האם הם יחמיאו לה, או שהם יחששו שמחמאות לא תהיינה במקום?

הוא התחיל לחתוך את הגאזה. היא הרגישה את ליבה הולם עם כל נקישה מתכתית של המספריים. זה היה סיפור מסתורין, סיפור הרפתקאות.

היא כמהה לראות את הדבר האמיתי.. במראה, המראה שהסבה לה כל כך הרבה ייסורים בעבר..

היא חייכה. נראה לה שעבר נצח. ובאופן בלתי נמנע חלקים מחייה עברו לפני עיניה. השנים האחרונות גרמו לה להרגיש כמעט מוקאת לחלוטין מהחברה, חיה בין הצללים. כזאת, היא חשבה, צריכה להיות ההרגשה של אדם שמשתחרר מהכלא. 

היא הרגישה כל כך לבד עכשיו. היא רצתה לחלוק את הרגע הזה עם מישהו קרוב אבל לא היה אף אחד.

הוא המשיך לחתוך והיא יכלה להתחיל להרגיש את העור מתחיל לנשום כשהתחבושות נעשו רפויות יותר.

היא הסתכלה עליו בזמן שהוא בחן את פניה, עיניו בוחנות כל פרט, כל עיקול.

היא ישבה שם, ראשה סב באיטיות לעבר המראה. בהתחלה היא נרתעה, נבהלת מהנפיחות ומהסימנים שהזהירו אותה שיהיו שם. כן, היא חשבה, היא באמת נראתה כמו המתאגרף שהפסיד ברוקי 2, אבל אחר כך היא בחנה את הפרטים ויכלה לראות איך תראה ברגע שתסתיים ההחלמה.

"אלוהים" היא התנשמה.

איזה ספר.. כל כך הזדהתי איתו.

עם הימים אחרי הניתוח..

אני פשוט בן אדם אחר עכשיו..

זה עצוב שמראה יכול כל כך להשפיע על חיים של בן אדם...

כמה סבלתי מהצקות, הקנטות.

ועכשיו אני שונה. ולא רק מבחוץ, זה שינה לי את המחשבה. כל אלה שלעגו לי הם עכשיו נראים לי הבני אדם הכי טיפשים בעולם, שפעם הייתי מקנאה בהם ומרגישה רע מדברים מפגרים שיצאו מהפה שלהם. מי הם בכלל?! מי הם שיגרמו ל-י להרגיש ככה?!

הם אף אחד. עכשיו הם אף אחד.

בערך.

למרות הכל קשה לשכוח.. ועדיין כואב. ועדיין החוסר ביטחון שהם יצרו אצלי קיים אי שם. 

ועדיין כל פעם שאני פוגשת אנשים חדישם בחיי אני חושבת אולי הם חושבים כמוהם?

ואז שוב אני חושבת לעצמי מי הם בכלל?!

ושוב הכל חוזר להתחלה ולא מסתיים.

מקווה שאוכל מתישהו להשתחרר מזה לגמרי. כי הם לא שווים את זה.

הם עכשיו חיים בכיף שלהם, כמו שהיו תמיד. ממשיכים לחשוב על העולם כמו שחשבו עליי וטוב להם.

והם לא יודעים כמה הם פגעו,

והם לא יודעים כמה זמן הצלקות האלה נשארות.

הם לא יודעים עד כמה מילים יכולות לפגוע הרבה יותר ממכות..