בתקווה ענקית שהבלוג הזה אכן נשכח, 
ונשאר משהו ביני לבין עצמי,
שוב אאלץ לנצל את המקום הזה כדי לפרוק.
מי יודע? אולי זה באמת מה שיעזור.

תקופה לא קלה עוברת עלי,
הרבה שינויים דרסטיים בזמן כל כך קצר.
קצת מרגיש כמו לעבור את גיל ההתבגרות שוב בגיל 20,
אחרי שחשבתי שכבר הכל גובש ועוצב.

משומה, עם הכל אני מצליחה להתמודד בהצלחה יתרה יש לומר,
חוץ מנושא אחד.
נושא שתמיד נשאר בעייתי,
העקב אכילס שלי.
אהבה.
מילה קצת גדולה וכבדה שקצת איבדה את המשמעות שלה בעיניי. ולא, לא אוסיף פה את המילה 'לצערי'.
כדי ליצור לעצמי קצת סדר בשאיפה להגיע לפיתרון או מסקנה מועילה, אצטרך לפתוח את כל הקלפים ולהציג את כל העובדות.
אז ככה,
את החיים שלי אפשר לחלק ל2: התקופה שלפני הצבא, והתקופה שאחריה.
התקופה שלפני הצבא הייתה תקופה קשה.
הרבה בדידות, קושי נוראי לשרוד בחברה ובחיי היומיום.
מלחמות השרדות שלי,
הניסיון שלי לבלוט ותמיד להיות הכי טובה-כשל.
והכל בגלל משקל עודף (שהשפיע גם באופן ישיר על האופי).
מערכות יחסים שכשלו, חברים שהוזנחו, קשיים עם ההורים, ובמשפט אחד- כל מי שהקיף אותי ביטל אותי ואת הנוכחות שלי בעולם.
הייתי ותרנית מחוסר ברירה,
קיבלתי התנהגות שידעתי שאני לא אמורה לספוג,
ספגתי ושתקתי.

ויש את התקופה של אחרי הצבא.
התקופה המדהימה ביותר בחיי.
מהטירונות, שפתאום הייתי למישהו לראשונה בחיי נטו על סמך כישוריי.

סגרתי שבתות וחגים ובנות בחרו להקיף אותי כדי לשאוב קצת שמחת חיים והומור.
משם לקורס שסיימתי בהצטיינות,

שוב, עם הרבה בנות מדהימות וחברויות חדשות.
התמריץ הזה נתן לי את הכוחות לרדת במשקל ולהשיל מעלי 30 קילוגרמים.

הגעתי לבסיס שלי, שוב הצטיינתי והוכחתי את עצמי.
המפקדות נתנו לי תפקידים בכירים והרגשתי שזאת נקודת שיא בחיי.
אבל כלום לא עוזר- הביטחון העצמי שלי לא חוזר אלי.
לא בצורה האמיתית והכנה לפחות.

אני יודעת להגיד שמאז שירדתי במשקל אני יותר מושכת את תשומת ליבם של אנשים.

הרבה בנות מתעניינות בי (גם הרבה בנים), אנשים מחפשים את קירבתי, המשפחה גאה- על הנייר הכל מושלם.

אבל כלום לא עוזר.

כחלק מזירוז התהליך התחלתי להפגש עם פסיכולוגית, שבהחלט הצליחה לפתוח לי את העיניים ולכוון אותי לדרכים יותר נכונות ובריאות ללכת בהם.

זה הגיעה לשלב התודעה ופה זה נעצר.

בפועל, אני עושה הכל אבל בפנים עדיין תחושת ריקנות. הכל נשאר אותו הדבר.

וכל ניתוח המצב הזה מגיע משרשרת ארועים של השנה וחצי האחרונות בתחום הזוגיות.

לפני כשנה וחצי הכרתי בחורה מושלמת.
בדיוק הטעם שלי במראה החיצוני, השיחות זרמו- הכל היה מושלם.

היא סיפרה שהיא פרודה כבר חודשיים מאקסית. הן יצאו שנתיים וחצי.

השיחות התפתחו, התקרבנו- עד שהיא החליטה לחזור לאקסית.

ובמשך שנה שלמה היא והאקסית נפרדו- אני והיא המשכנו להתקרב.
הן חזרו- הקשר בינינו נעצק באותה נקודה עד הפרידה הבאה.

ספגתי את זה במשך שנה עד שהחלטתי לקום וללכת

הבנתי שזה לא מגיע לי, שמגיע לי משו יותר טוב.

ולא הבנתי את זה רק אחרי שנה-

פשוט הדהד לי בראש שהסיכוי שמישהי ברמה שלה תרצה אותי בהמשך- נמוך.

שוב חוסר הביטחון שמשתלט על חיי.

רק אחרי שנה של כאבי לב, ויתורים, מכות קשות לאגו שלי- עזבתי.

שבועיים אחרי שעזבתי הכרתי בחורה חדשה.

אחת שהטריפה אותי, הוציאה אותי מדעתי.

בחורה מחוספסת, מיוחדת, מעניינת, מסקרנת, מושכת, עם קטע חדש ומדליק שפשוט לא יכולתי להתעלם ממנו.

הכרנו בגישה ששתיינו לא מחפשות שומדבר רציני ובעיקר זורמות עם מה שיש. 
השיחות זרמו, 

שיחות בלתי פוסקות בוואטסאפ, שיחות טלפון אל תוך הלילה, סקס מדהים.

הכל הרגיש כל כך נכון.

 זה לא הרגיש כעוד סתם סטוץ. לפחות לא בעיניים שלי.

עד שיום בהיר אחד, היא הנחיתה את הפצצה- היא יוצאת עם אחרת. וזה רציני.

לא ידעתי איך לאכול את זה. 

שוב המחשבות הראשונות שעלו הן- אני לא מספיק טובה. אני זאת שפישלה. אני הבעיה- כמו תמיד.

אבל הפעם לשם שינוי נלחמתי במחשבות והאלה ואכן גיליתי שצדקתי-

גיליתי שהיא כן נמשכת אלי בצורה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, למרות הזוגיות החדשה.

גיליתי שכן היה לה מאוד כייף איתי.

גיליתי שהיא כן סומכת עלי מספיק כדי לפתוח איתי נושאים מהחיים הפרטיים שלה.

אתמול עזרתי אומץ.

גיליתי ששוב אני נכנסת למקום האפור הזה, החסר שם וזהות- מי אני בשבילה?

אם הכל באמת כל כך מושלם- אז למה לא אני?
אז החלטתי ללכת על זה- ולשלוח לה הודעה.

אמרתי לה שהערכים שלי לא מאפשרים לי "להתעסק" עם בחורה תפוסה כששתינו יודעותת שהקשר בינינו לא תמים בכלל.

ושאלתי אותה בתור מה היא רואה אותי? ביקשתי ממנה לפתוח את כל הקלפים על השולחן כדי לסגור את הנושא הזה אחת ולתמיד.

הכנתי אתת עצמי לתשובה קשה- ואכן תשובה קשה קיבלתי.

היא אמרה שהיה לה מאוד כייף איתי, ושהיא נמשכת אלי- אבל פה זה נגמר.

היא לא רואה משהו מעבר לקשר בינינו.

ולראשונה בחיי- הסכמתי לנתק איתה את הקשר מתוך ההבנה הרציונלית שאסור  לי להכנס שוב למקום הזה. אסור לי שוב להפגע.

אסור לי שוב להיות האופצייה ב'.
וזאת בניגוד מוחלט למה שהלב רוצה. 

אני חצויה בדעתי.

מצד אחד קשה לי, קשה לי לקבל את ההפסד הזה.

את התבוסה.

קשה לי להרים ידיים- דבר כה מנוגד לאופי שלי.

מצד שני,

אני גאה בעצמי.

ואני בעצם לא הפסדתי- אני ניצחתי.

אני עמדתי מאחורי העקרונות שלי- בזאת הוכחתי שאני בנאדם חזק.

אני ניצחתי כי למדתי להעריך את עצמי ולדעת מה מגיע לי.

המאמץ שלי עכשיו הוא לא להתפס על האפשרות שאולי היא תתחרט ותרצה אותי.

כי זה לא רלוונטי.

היא כבר לא חלק מהסיפור הזה.

אני נשארתי לבד במערכה, במאבק קשה ברגש.
מאבק בדפוסי ההתנהגות הישנים של הלב שלי.
של הבחורה השמנה והלא שווה.
אני עושה שינוי ואני עושה אותו עד הסוף.

אני יודעת שאמצא בחורה שתהיה ברמה שלי שתעריך אותי ותתן לי את היחס שמגיע לי.

וזה יהיה הכי נכון שיש.

אז אחרי שפרקתי קצת את הכל,

והרגשתי השתפרה ולו בקצת-

אסיים עם ההמנון של חיי.

עוד זריקת עידוד אחרונה כדי להתחיל שבוע בצורה נקייה ושלמה יותר.

"מה שנועד לקרות יקרה
כשזה יבוא אתה תראה
שזה הכי נכון, שזה הכי במקום.
מה שצריך לראות נראה
מה שנסתר עוד יתגלה בזמן הנכןו, כשיהיה בך מספיק מקום.

זה כל מה שעובר עלי, זה כל מה ששומר עלי
אולי עכשיו זה לא כדאי לדעת הכל..
רק תזכור שאתה יכול

גם תינוק צריך ליפול

כדי לקום, כדי לגדול-

ועוד תראה, תבין הכל.

מה שצריך לבוא יבוא

עם כל הטוב והרע שבו

וזה ישיג גם אותך- קללה או ברכה.

ואור קטן אותך ידריך

בין טוב לרע, למה שצריך

וזה יקרה פתאום.

וזה ירגיש נכון."

שבת שלום ושבוע מוצלח.