בהתחשב בפוסט האחרון שנכתב כאן,
אני מתפתה נורא להגיד שמצבי טוב בהרבה.
הראש למד לאט, לאט איך להשתחרר.
הצלחתי בקושי רב להביס את האויב,
לתקוע את החרב עמוק בפנים,
ולהגיד "אני שווה הרבה יותר ממה שקיבלתי ממך".

אבל כמובן שבחיי שומדבר לא יוגש על מגש של כסף,
ונכנסתי לבעיה חדשה.
שוב יש אויב באופק שמאיים להרוס אותי.
והפעם אני רואה אותו בא.
הפעם אני מוכנה מראש.
אבל זה לא מקל על תחושת הפחד.
זה לא גורם לי להרגיש ולו לרגע יותר בטוחה או יותר מוגנת.
דווקא בגלל שאת המערכה האחרונה אני ניצחתי בזכות הבנה כנה שאני חייבת יותר טוב.
כי מגיע לי יותר טוב.

תמונת המצב היא כזאת:
לפני שעוד הספקתי להתאושש מהשנה האחרונה,
כבר הספיקה להכנס בחורה חדשה לחיי.
בדיוק כשהצלחתי להתחבר לעצמי, ללימודים שלי, לקידום העצמי שלי.
היא הגיעה משום מקום.
ולמרבית הפלא גם הצלחנו להקשר בצורה מדהימה.
אבל שוב- אני שם ברקע.
אני הזאת שתחזק, שתתמוך, שתעזור- אבל זה לא מספיק.
אני זאת שתזרק הצידה כדי לפנות את הדרך לאחרת.
גם אם זה רק במחשבות.

משקט נפשי הגעתי למצב של התקף חרדה.

מי היה מאמין? אחרי כל מה שעברתי, זה מה ששבר.

מקבלת מכה אחרי מכה,
הנחתה אחרי הנחתה,
כנראה הנפש הגיעה לקצה גבול היכולת שלה.

אולי אני חצופה מידי? דורשת יותר מידי?
הרי רק הכרנו. שכבר אדרוש להיות שם בראש סדר העדיפויות?
זה לא ראלי.
אבל לא מסוגלת לעבור את כל זה שוב.
אני יודעת שלא אעמוד בעוד מקרה שכזה.
כל פעם שאני מנסה להרים את הראש, עוברת לה בחורה שתושיט את היד להרים, ובדיוק כשכבר אתיישר על רגלי תשליך אותי בעוצמה לקרקע.
לקחת את הסיכון להפגע?
לזרום?
על מי אני עובדת. זה לא יכול לקרות. זה טרי מידי, זה כואב מידי, זה פצע שלא מצליח להגליד.
אני לא יכולה לשקר לעצמי.
אני לא אוכל "להחליק" את העובדה שיש מישהי ברקע,
עם כל המאמץ שבעולם לא אוכל להתנהג כאילו הכל בסדר.
הכל לא בסדר.
צריכה לעזור ולתמוך כדי לחזק מישהי בסיטואציה שקורעת לי את הלב.
מזוכיסטית הייתי, מזוכיסטית אשאר.
והכל, אבל הכל, בשביל הסיכוי הקטן שיהיה פה משהו אמיתי. אוהב. טוב.
מוכנה לסבול, להקרע, להתענות- בשביל שרק אולי יוכל לצאת מזה משהו.
לא יודעת כמה זמן אשרוד,
לא יודעת לאיזה מצב אגיע,
מה שבטוח הלב פועל על דעת עצמו.
אני כבר לא שולטת במצב, והמושכות נשמטו מידיי-
אם אפגע אז אפגע.