קוטפת הצלחות בקצב מסחרר,

נוגעת בעוד ועוד יעדים, ומציבה לעצמי חדשים במקומם.
אני חושבת שסוף סוף מצאתי את האיזון המושלם שבין הנהנתנות והחיים הפרועים, חסרי הגבולות, לבין הקידום העצמי והאחריות שלי למסגרות שבחרתי.
כידוע, אני בן אדם קיצוני. המושג "דחיית סיפוקים" זר לי לחלוטין. נעה בקצב מסחרר בין קצוות עד שכבר איבדתי את עצמי לחלוטין.
לכן, באופן מפתיע למדי, אני מתפתה לומר שהתאמתי את המכשול הזה לדרך חיים בריאה.

אז מה היה לנו עד עכשיו?
החוסר באינטימיות וזוגיות הוביל אותי למערכת יחסים שלא תאמה לצרכיי.
"כשהלב כל כך רעב לומדים לחיות עם הכאב" זה פחות או יותר המשפט שיתרץ לי את הקשר הלא ברור הזה שהיה לי.
סירבתי לראות את חוסר ההתאמה,
התענגתי מהעובדה שיש בחורה כל כך יפה שנהייתי לה כאוויר לנשימה.
לא שמתי לב לכתובת שהייתה על הקיר (בצבעים זועקים למדי) שהתריעה שאני שוב נכנסת למקום לא בריא.
כמו ילד בממלכת השוקולד- אני התפתתי למצוא לעצמי קשר. כל עוד העטיפה נראתה לי תקינה- מיהרתי לקטוף מהמדף ולאמץ אלי קרוב שלא יברח.
מה היו המניעים?
דבר ראשון,רציתי להוכיח לעצמי שאני תקינה (בכל זאת 3 שנות רווקות)
ושנית, הייתי חייבת להוציא את אותה גברת מדוברת מהפוסטים הקודמים מהראש.
יאמר לזכותי, שאחרי 4 חודשים תפסתי את עצמי בידיים וחתכתי.
הבנתי שהייתי רווקה כי לא הייתי מוכנה להתפשר על זוגיות. ולכן, אני ממשיכה בדרכי.
הבנתי שאותה אשה שנתקעה לי בראש, לא הייתה שם כי היא הייתה בעלת אישיות מדופלמת או יופי מסנוור,
אלא כי היא השאירה אותי רעבה לעולם שידעתי שלא בהישג ידי.
עד לא מזמן.
החלטתי לקחת את עצמי בידיים אחרי הפרידה, ופעם אחת ולתמיד בלי לדפוק חשבון לאף אחד ואף אחת- לספק את צרכיי האמיתיים.

נכנסתי לאתר, בקריאת "אללה וואכבר" קטנה בלב, והתחלתי לדרוש את מה שמגיע לי.
ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה ומה אני מחפשת.
אז נכון, זוגיות לא נמצאת בראש מעייני כרגע (לא כי אני לא בשלה, אלא פשוט כי הדרישות שלי גבוהות ממה שמגיע לידיי)
אז לפחות אמצא לעצמי קשר יזיזותי, טוב, מספק, מכיל, בלי מחויבות, בלי כאבי ראש מיותרים.
הקשר הזה נמצא (לפחות לעת עתה). ובכנות? לא יכלתי לבקש יותר טוב מזה כרגע.
במיוחד שמעבר לסקס יש אינטליגנציה, שיחות רציניות יותר, שיחות רציניות פחות, הומור משותף ותיאום ציפיות מוחלט.
יש משהו בקשר הזה שהופך אותו ליותר אותנטי מקשר זוגי.
הידיעה ששני אנשים מתחברים מבלי שיש את משקולת המחויבות על כתפיהם, רק מאינטרס של "טוב לי" "כייף לי" "נחמד לי" "מתאים לי", 
נותנת שקט נפשי, שלווה, רוגע. הכי אמיתי. הכי כנה.

אני מרגישה שלמה. מרגישה קשובה לעצמי.
מוצאת את הזמן ללימודים, לחברים, ולצרכים שלי.
מה שמוצא חן בעיניי- אני לוקחת.
מה שלא- לא נוגעת.

הרעב הכבד שהיה לי לזוגיות גרם לי להרגיש אי נוחות כשבנות היו מחזרות אחרי.
זה לא היה מספק אותי.
כיום?
אני מרגישה מסופקת להפליא.
כמות הבנות שפונות אלי, מתעקשות להשאר קרובות אלי, פתאום לא מפחידה אותי. 
זה כל כך נעים ומלטף.
לישון בלילה בידיעה שיש לא מעט בנות שנמצאות בעמדה שאני הייתי בה עד לפני כמה שנים..
"היא חושבת עלי?" "איך אני משיגה אותה?" "מעניין אם היא בעניין שלי.."
אולי זה נשמע רע, אבל זה באמת לא בא מהמקום הזה.
אני לא משחקת ברגשות של אף אחת ותמיד מצהירה מראש על הכוונות שלי. 
אני חושבת שאחרי 20 שנה בהן הייתי דחויה, בתחרות בלתי פוסקת מול מתחרות ראויות (בכל זאת, מי תאבק על מישהי ששוקלת קרוב ל100 קילו?),
הגיע גם זמני להיות זאת שמתחרים עליה.

סטאטוס מצב לתקופה האחרונה- סיפוק.