ושוב נפילה במצב הרוח.

לא יודעת אם זה בגלל שאני מריחה את הסוף של השגרה שהתרגלתי אליה כבר שנה וחצי.

לימודים, לא לצאת מהבית, לא להתעסק בכלום חוץ מלפתור תרגילים.

הראש שלי ידוע בתור האויב מספר 1 שלי.

שנה וחצי הפכתי חסרון ליתרון והעסקתי אותו בדברים שיקדמו אותי.

ועכשיו, כשאין לו יותר מידי במה להתעסק, הוא מתחיל לנבור בדברים שאני לא רוצה לפתוח.

אני מרגישה לבד. לא שזה חדש. אבל עכשיו כשהראש פנוי למחשבות מיותרות זה מה שמעסיק אותו.

איך, למען השם, כל כך הרבה שנים אני חיה עם התחושה הזאת?

למה אני לא מצליחה להשתחרר ממנה?

אני כל כך שונאת את עצמי על מה שאני כותבת. שונאת את הרחמים העצמיים שלי.
בכל אחד יש את השטן והמלאך, פעם ההוא משתלט ופעם האחר.

היום השטן תפס את השלטון.

הוא זה שנותן לי להרגיש כאילו תמיד הייתי ותמיד אשאר אופצייה ב' עבור אנשים.

"דפוק וזרוק" במונחים המודרניים.

כן עדי, את מדהימה, את מושלמת, יש בך הכל, אבל .. 

אני, שכל כך גאה בעצמי ותופסת מעצמי בעלת חוזק נפשי מפותח למדי, שונאת ליפול.

אני לא אפול לזה הפעם.

נפלתי מספיק בחיי שנותר לי רק להנות ולצמוח ולתפס הכי גבוה שרק אפשר.

אני כאן כדי לחזק את מי שצריך וכמה שצריך,

אני זאת שרק מחפשת איך להציל אנשים מהמקום הנורא הזה של העצב והדכאון.

מי כמוני יודעת כמה המקום הזה אפל ואכזרי.

אז לא, אני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול. 

עם כל הכבוד לך שטן קטן, אתה מוזמן להמשיך ולגזול ממני שעות שינה,

לפתוח צלקות שנלחמתי כדי לסגור,

אבל אני אקבל את הכאב הזה בחיוך רחב הפעם.

אני אדאג לצייד את המלאך שלי בכל הכלים הדרושים כדי להביס אותך.