אחרי רפרוף קליל ומקרי על הבלוג האנטיקה הזה,
הגעתי למסקנה מצערת.
אפשר לקחת שנה אקראית, פוסט אקראי, לשנות את השמות והנה לנו תמונת המצב שלי כיום.
עבדתי על עצמי בכל השנה האחרונה שהצלחתי לשנות משהו בעצמי.
חוץ משינוי חיצוני לא הצלחתי לשנות כלום.
לא הצלחתי להתגבר ולהשתחרר מהעבר שלי,
לא הצלחתי להעריך את עצמי באופן מלא ואמיתי,
לא הצלחתי לעצור את עצמי מליפול לרגליהן של בנות שלא שוות יריקה שלי ועוד להתקע במקום הזה.
והנני,
תקועה בבוץ תובעני.
שוב נשאבתי לערפל הלא ברור הזה.
שוב לרצות מישהי שלא רוצה אותי בחזרה.
שוב הרצון להלחם ולשנות.
שוב ושוב ושוב ושוב..

מעניין אותי לדעת מה נמצא בין ההגיון לעשייה בפועל?
כי אני יודעת שמגיע לי יותר.
אני יודעת להגיד בלב שלם שאני יותר איכותית מכל בחורה שכביכול "תפסה את מקומי".
ואני יודעת שאני לא רוצה להיות עם מישהי ש"אנסתי" כדי לאהוב אותי בחזרה.

אחת ולתמיד אני צריכה להבין מאיפה מגיע הקצר הזה.

על הנייר זה אולי נראה שהייתי עם הרבה בנות.
אבל בינינו? זאת לא חוכמה כזאת גדולה.
זה השקר הכי גדול שלי.
כל ה"רשימה המפוארת" הזאת שניסיתי ליצור כדי להרגיש בעלת ערך שווה לתחת בגדול.

זה הזמן להפסיק לשקר לעצמי ולהודות בקול רם- מעולם לא הייתי נאהבת.
מעולם לא אהבו אותי אהבת אמת, כזאת שהיא לא סתם אובססיה מפגרת.
לא הצלחתי לתפוס את המקום הראשון בסדר העדיפויות של אף אדם.
בין אם בפן הזוגי, החברי, העסקי.
18 שנים הייתי אוויר.

היום נורא קשה לי להגיד את המשפט הזה "הייתי אוויר".
אני כבר לא אותה ילדה בת 14 שזועקת לתשומת לב.

היום זה כבר נאמר ממישהי שיושבת די טוב עם עצמה, התפתחה והחליטה סתם ככה להבין מה קרה שם בעברה.

זה קשה להשלים עם העובדה ששקעתי בדכאון וחתכתי את עצמי והמשפחה לא ידעה.

אני לא כועסת עליהם, אני מאוד אוהבת אותם. אבל הם פשוט עצמו עיניים.

כולם עצמו את העיניים.

לא רצו לראות אותי, לשמוע אותי.

הרי זה למה פתחתי את הבלוג הזה שנהיה למעין תיעוד חיי.

18 שנה הייתי דג.
לא הוצאתי מילה מהפה.
אנשים חדשים שהיו פוגשים אותי היו מכנים אותי "מלכת הקרח".
למה אף אחד לא שם לב לזה? למה אף אחד לא שאל? דאג?
אולי אם מישהו היה מנער אותי כבר בימים ההם היה לי יותר קל היום.
זה לא פשוט בגיל 20 , אוטוטו 21, להתחיל לנסות לשחזר את העבר שהודחק בפינה נידחת בלב וננעל בבריח.
 
בגדול? זה העבר שלי.
ואז חל שינוי חיצוני ופנימי.
אני הצלחתי להתבלט בפן המקצועי,
ונלחמו עלי בפן העסקי,
ובכלל אין תלונות על הפן החברי,
אך הפן הזוגי נשאר עם חלל ענקי.
חלל שרק גדל וגדל עם כל שנייה שאני לא נאהבת.

להכנס למערכות יחסים סתמיות- לא ימלא לי את הריקנות.
ללכת ולזרום עם בנות שנמשכות אלי- לא ימלא לי את הריקנות.

בעצם? שום דבר שתלוי בידי לא יכול לעזור לי כאן.

וזה מה שמביא אותי למקום שאני צריכה להאבק על בנות שהצלחתי לפתח אליהן איזשהו סוג של רגש.

ברור לי שלרוב זה לא מביא תוצאות, אבל לפחות זה מעסיק אותי,

כי האופצייה השנייה שנותרה זה לשבת עם עצמי ולהרגיש איך החוסר הנוראי הזה באהבה מכרסם את הלב שלי.. ולאט לאט גולש וממשיך לכרסם את האופי שלי.. ומשם מי יודע לאן הוא עוד יגיע?

אז זה ההסבר בעצם.
אני נשאבת למקום הזה בו האהבה היא חד צדדית ולא מוכנה לשחרר כדי איכשהו לגונן על האופי שלי.
ביום שבו אשלים וארים ידיים על בנות שלא רוצות אותי בחזרה אני נותנת אור ירוק לאויב הפנימי שלי להמשיך ולגמור אותי מבפנים.
כשארים ידיים אני בעצם לוקחת מעצמי את הזכות לחלום ולדמיין זוגיות טובה ונפלאה.
כזאת שלא נראית באופק בעולם האמיתי שלי.
ככה זה,
אני חיה מערכות יחסים רק בדמיון הפרוע שלי.
רק שם אני בן אדם מאושר, נאהב, אוהב.
רק שם אני אני.
אם אני אגיד לעצמי שאני משחררת, אני נשארת בלי הגחמה הקטנה הזאת שעוד נותרה לי.
כשמנחיתים אותי למציאות אני מגלה שאני נמצאת בלב לבה של שממה,
בלי מפה או מצפן,
אין לי איך לצאת מפה!!

אז אני לא אשחרר.
אני אחיה את הרגעים הקטנים והטובים האלה של הלילה,
שבהם אני מדמיינת שהיא רוצה אותי בחזרה,
ושהיא נופלת לזרועותיי מבלי שאצטרך לנהל מאבקים שלא היו מביישים את הגלדיאטורים הדגולים ביותר,
ויהיה לי טוב.
כי אני פשוט לא רואה שום ברירה אחרת אלא להאחז בה עד שתגיע מישהי שתסובב לי את הראש,
שתפתה אותי לא כדי לשחק בי- אלא כדי להיות איתי.
אחת שתתקע את השלט המואר בצורת החץ "הדרך אל האושר   40 ק"מ" בלב לבה של השממה שלי.