אני כל כך כל כך כל כך כל כך מצטערת!
אז, זה הפרק האחרון. החלטתי שעדיף לגמור עם זה וזהו. לא הייתי מרוצה מהסיפור הזה, אף על פי ש1. אהבתי את הסוף (כי אני תמיד אוהבת את הסופים) ו2. היה לי ממש עצוב לגמור אותו, זה הסיפור הראשון שאני מסיימת לכתוב. אז... מזל טוב לי? לפחות פרק ארוך איכשהו.
דפיקה בדלת.
באחת הפעמים שנייט התקשר הוא אמר שהוא מגיע.
סוף סוף קצת תשובות.
"כן," אני קוראת ומתיישבת. עכשיו אני כבר מרגישה כמעט בסדר. רק עוד כמה שעות.
הדלת נפתחת.
"ג'ייסון?" אני שואלת בהיסוס ומרימה את גבותי בהפתעה. הוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת.
"נייט לא אמר לך שאני מגיע?" הוא שואל, גם הוא בקול מהוסס.
"לא," אני אומרת מיד ואז חושבת על זה.
"אתה...?" אני שואלת, עיני מתרחבות. הוא הולך לעבר הכיסא ונוחת עליו. העיניים שלו זזות מצד לצד, כמעט כאילו הוא קורא משהו, אבל הן לא מתמקדות בפני.
"כן."
אנחנו שותקים.
אחרי כמה שניות אני פולטת, "אכפת לך..." להסביר לי מה לעזאזל קרה?
"מה?"
"אני... לא זוכרת."
"עדיף ככה," הוא אומר בקור ומשפיל את מבטו לידיו. רק עכשיו אני שמה לב לתחבושת לבנה העוטפת את מפרק כף ידו.
"מה קרה לך ביד?"
"אה, זה כלום." הוא מרים קצת את ידו ואז מניח אותה בחזרה על רגליו.
"אז... זה מה שהם דיברו עליו, כשהם אמרו שזה היה טרגי עוד יותר מהרגיל...?" כבר נמאס לי לחזור על המשפט הזה.
"אה... לא בדיוק. זאת אומרת, זה חלק מזה." הוא ממלמל.
"תסביר," אני דורשת בנוקשות.
הוא מרים את מבטו ומסתכל בעיני בפעם הראשונה מאז שנכנס. יש בעיניים שלו משהו... שבור.
"זה היה כריס." הוא מכווץ את גבותי בכעס וידו הבריאה מתקפלת לאגרוף.
"מה היה..." אני משתתקת לרגע.
"אה." אני פולטת לבסוף.
איזה סיטואציה מלבבת.
הוא משפיל את מבטו לרגע ואז מסתכל בעיני שוב.
"זה העניין, היילי," הוא מדבר פתאום במהירות. "את חזקה. את תתגברי על זה. אני... לא."
אני פולטת קול גיחוך בלי טיפת הומור.
"אתה בטוח?" אני שואלת בסרקזם. הוא נועץ בי מבט לרגע, כאילו הוא מנסה להבין משהו.
"לא, מצטער. אבל זה קשה גם לי, את יודעת."
אני מהנהנת.
"תקשיב..." אני אומרת לאט. "אני יודעת שהייתי מטומטמת. עשיתי דרמה מכל דבר כמו-"
"ליה." הוא קוטע אותי. "וזה בדיוק מה שלא רציתי, היילי."
"אני יודעת, אבל זה לא חייב להיגמר ככה-"
"זה כן." הוא קם.
"ג'ייסון"
"עדיף ככה, לשנינו." הוא ממלמל שניה לפני שהדלת נסגרת מאחוריו.
"אח! זואי!" אני נאנקת בכאב.
"מצטערת!"
"אני באמת לא מבין למה ההורים שלך לא עושים את זה." נייט רוטן.
"מה אתה מתלונן..."
"לא רציתי להוציא אותם מהעבודה... בכל מקרה, אם אתה לא רוצה להיות פה, אתה יכול ללכת. זואי יכולה לעזור לי לעלות בלעדיך, נכון?"
היא נועצת בי מבט אומלל.
"אוח, תירגעו. אני אסתדר לבד." אני אומרת ומתחילה ללכת בצעדים קטנים לעבר הבניין שלא ראיתי יותר מדי זמן.
הם נאנחים ביחד וממהרים לעזור לי.
כעבור שלושה חודשים
"אמא!" אני צועקת.
"המים קפואים," אני קוראת כשהיא מגיעה ושואלת מה קרה מעבר לדלת המקלחת.
"דקה"
"לא משנה." אני מתרגזת, יוצאת מהמקלחת ומתעטפת במגבת.
"דקה, אני מסדרת את זה." היא אומרת.
לא צריך לחפוף, אני חושבת בכעס, פותחת את הדלת ולוקחת את הצעד היחיד שנדרש כדי להגיע לחדר שלי, הצמוד למקלחת.
"היילי..." אני שומעת את אמא שלי מאחורי הדלת שנסגרה מאחורי בשקט.
"גם ככה אין לי זמן."
אני בוהה בשעון שעל השולחן בזמן שאני מסתרקת ומתלבשת במהירות. רק כשאני דוחפת את רגלי לנעלי האולסטאר אני קולטת שהשעה היא עשרה לשמונה. אני לוקחת את התיק שלי ומטיחה אותו בתנופה על הגב.
"ביי!" אני צועקת לחלל האוויר בלי ויוצאת מהבית בלי לחכות לתשובה, דלת הכניסה שמשכתי בלי לחכות שתיסגר נטרקת אחרי כשאני כבר בסוף גרם המדרגות האחרון. באותה השניה אני רואה את האוטובוס יוצא מהתחנה שליד הבניין ומתחילה לרוץ לעברו. בדיוק כשאני מגיעה לתחנה ונעצרת, לא מאמינה שהאוטובוס יעצור - הוא עוצר, במרחק חמישה מטרים ממני. אני מתחילה לרוץ שוב וממהרת לעלות עליו, מתנשפת.
"היילי," אני שומעת קול משמאלי אחרי כמה שניות. אני מסתכלת לכיוון שממנו בא הקול.
"זואי," אני אומרת כשאני מאתרת אותה ומחייכת.
"מה קרה?" היא מחייכת בחזרה. "בדרך כלל את יוצאת מוקדם."
אני מוציאה את הפלאפון שלי מהכיס ומראה לה את ההודעה שגרמה לי לשבת על המיטה עשרים דקןת ולתהות, מה לעזאזל זה אמור להביע?
זואי מסתכלת עלי בעיניים קצת מתרחבות ושואלת, "סתם, ככה, פתאום?"
אני מהנהנת. היא משפילה את עיניה ומרימה את גבותיה קצת.
"מה?" אני אומרת בגסות.
"מטומטם." היא פולטת.
"...יופי, סרינה, כלל המעבר... ניית'ן, מה השלב הבא בהוכחה? אל תירדמו לי, חבר'ה, רק עוד רבע שעה." המורה למתמטיקה אומרת בקול שחושף קצת מהייאוש שאני מרגישה. אני סוגרת את העט בפיהוק ומשעינה את ראשי על המחברת.
אני כל כך עייפה, וזאת רק השעה הראשונה.
לאחר כמה שניות, כשהמחשבות שלי מתחילות לדעוך והעייפות כמעט גוברת עלי, אני מרגישה משהו פוגע לי בגב. הקול שנשמע כשהוא נופל על הרצפה גורם לי לחשוב שזה נייר מעוך. אני מסתכלת מאחורי, למטה.
כן, זה נייר מעוך.
זה פגע חזק יחסית לנייר מעוך.
אני מסובבת את הכיסא ומתכופפת כדי להרים את הנייר.
"ג'ייסון, היילי, החוצה." המורה אומרת בקול רגוע. המבט שלי מדלג מיד לפניו של ג'ייסון, שיושב שני שולחנות מאחורי, כשאני מנסה להבין איך הוא קשור למה שעשיתי או איך בדיוק אני קשורה למה שהוא לא עשה.
הוא מתרומם, חוצה את המעבר שליד השולחן שלי ויוצא מהכיתה בלי להסתכל עלי אפילו פעם אחת.
המורה מסמנת לי בראשה להצטרף אליו. אני קמה ויוצאת אחרי מבט חטוף בפנים הרבות שנעוצות כולן בי.
אני טורקת את הדלת מאחורי ומתיישבת, שעונה על הקיר, במרחק מטר מג'ייסון.
"על מה את כועסת?" הוא שואל אחרי כמה דקות של שתיקה ומצביע על הידיים שלי, שמשחקות בהיסח הדעת בגומייה השחורה שהייתה כרוכה על ידי קודם.
"למה היא הוציאה אותי? לא עשיתי כלום." אני מתפרצת.
מתיחה, ליפוף, לקשור, לפרום, לסובב.
אני תוהה איך הוא יודע על ההרגל הזה, הרי פיתחתי אותו רק בשבועות האחרונים.
"את, אה, הרמת את ה... נייר, מהרצפה."
אני מכווצת את גבותי ומדברת בלי להזיז את עיני מהגומייה שעדיין מתפתלת בתנועות אוטומטיות בין אצבעותי.
"אתה זרקת אותו?" אני מרימה את מבטי כשהוא לא עונה. הוא מהנהן בחדות, פניו מאדימים קלות.
"מה? מה היה כתוב שם?"
"לא משנה... לא הייתי צריך לעשות את זה ככה, זה היה טיפשי."
אני מסתכלת עליו בשתיקה לכמה שניות ארוכות.
"את יודעת," הוא מעלה על פניו הבעה שנראית כמעט כמו חיוך. "כשהייתי אומר משהו כזה לפני כמה חודשים, היית אומרת משהו כמו 'מה לא היית צריך לעשות ככה?' בעצבנות."
אני חושבת על זה לשניה. "טוב," אני אומרת לבסוף בקול כנוע שמבהיר שאני מסכימה איתו. "לפני כמה חודשים הייתי רבה עם ליה על בסיס יומי... אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לעבור יום אחד בלי להתעצבן או לריב עם מישהו. ועכשיו, פשוט נמאס לי."
"נמאס לך ממה?" הוא שואל, כמעט בהתעניינות. אני נאנחת בהרגשת ייאוש פתאומית.
"נמאס לי לריב, להתעצבן, לכעוס, לראות את הצדדים הרעים תמיד. אבל מה אכפת לך בכלל פתאום? לא דיברת איתי כמה חודשים טובים." אני אומרת את המשפט האחרון במין אדישות, כאילו כבר לא אכפת לי מה קורה בינינו.
אבל אכפת לי. אכפת לי, אבל זה לא פוגע בי.
"לא אכפת לי פתאום." הוא אומר ונעמד באיטיות כשהצלצול קוטע את השיחה שלנו. אני מסתכלת עליו במבט של ילדה קטנה שלא קיבלה את השוקולד שלה או משהו.
חייבת להודות שזה קצת פגע.
לפחות אני יודעת שעדיין יש לי רגשות.
אני מתחילה לקום רק אחרי שהוא נכנס לכיתה. יש לנו עכשיו שיעור בכיתה אחרת, אז כשאני נכנסת לכיתה היא ריקה חוץ מאיתנו ומעוד שתי בנות שבקושי דיברתי איתן השנה, בנות ש - תודה לאל - הן מהסוג של האנשים שלא מתעסקים במה שאתה עושה כל עוד אתה לא מפריע להם.
אני חוצה את הכיתה ומתחילה לסדר את הבלגן שעל השולחן שלי.
"היילי." אני שומעת קול שקט מאחוריי. אני דוחפת את כל הדברים לתיק, מסתובבת ונשענת על השולחן.
"אה... תראי, קשה לי להגיד את זה. אני מצטער על כל מה שעברת בגללי. אבל..." הוא מרים פתאום את מבטו מהרצפה ומסתכל עליי. אני מרגישה כאילו העיניים שלו קודחות חור בשלי.
"תמיד היה לי אכפת, היילי," הוא אומר במהירות. "כל הזמן הזה, מהרגע שגיליתי שזאת היית את בנשף, תמיד היה לי אכפת. וכן, היו רגעים שלא סבלתי אותך. אבל בכל הזמן הזה שלא דיברתי איתך - או עם נייט, או זואי, או אף אחד מהחברים שלך - לא היה יום שלא חשבתי עלייך, לא בקטע דיכאוני כזה-" הוא מגחך לרגע "- אלא כי ידעתי שאת לא מוכנה, או שאני לא מוכן, או מה שזה לא יהיה, והאמת היא שכבר לפני חודש הבנתי שהשתנית ושאת מוכנה ואני מוכן וכל זה אבל פשוט לא היה לי אומץ להגיד לך את זה, והאמת - פחדתי שלא תדברי איתי, שלא תסתכלי עלי בכלל אם אני אגיד לך משהו כזה." הוא לוקח שתי נשימות עמוקות אחרי כל המילים המהירות שהוא אמר ברצף, בשקט, ככה שבקושי הצלחתי לעקוב.
"את לא אומרת שום דבר." הוא מעיר אחרי כמה שניות.
"האמת..." אני אומרת באיטיות, "פשוט... לא חשבתי על זה כל כך... זאת אומרת, לא ששכחתי. לא, בעצם, חשבתי על זה הרבה. התכוונתי... אוף, התכוונתי שידעתי מה אני רוצה... אבל ידעתי שאני לא אוכל לקבל את זה, אז פשוט עזבתי את הנושא פחות או יותר... לא שלא חשבתי על זה יותר... אי אפשר להסביר ממש..."
ברור מהנאום הכושל שלי שהוא תפס אותי לא מוכנה.
לא לוקחות הרבה שניות עד שאחת מידיו נכרכת סביבי, ובדיוק כמו לפני ארבעה חודשים, הוא מנשק אותי.
זה לא מרגיש כמו לפני ארבעה חודשים. זה מרגיש כמו... כמו עכשיו. כאילו זאת הנשיקה הראשונה שלנו, הנשיקה הראשונה שלי. אני מרגישה פתאום כאילו אני יושבת במכונית שלו בשמלת נשף, הגשם מסביבנו מרטיב הכל.
פתאום אני נזכרת בנייר שהוא זרק עליי קודם, ואז אני מבינה שאנחנו מאחרים לשיעור בעשר דקות בערך.
"אנחנו מאחרים לשיעור," אני אומרת ומתנתקת ממנו, ואז פונה להרים את דף הנייר עם חיוך מטופש על הפנים.
"אנחנו לא חייבים ללכת לשיעור," הוא אומר וכורך את זרועותיו סביבי כשגבי עדיין מופנה אליו, מה שרק מרחיב את החיוך המטופש שלי ובאותו הזמן גורם לי להרגיש מטופשת בגלל החיוך המטופש. אני פותחת את הדף המקומט ומעקמת את פרצופי.
"מה חשבת כשכתבת את זה על דף וזרקת אותו עליי בדיוק?"
"חשבתי שעדיף לראות את הפרצוף שלך מרחוק כשאת קוראת את זה."
"אני יכולה להתרחק."
אנחנו ממשיכים להתווכח על זה עוד כמה דקות, אבל באמת, מי זורק על בחורה דף שכתוב בו אני אוהב אותך?
כנראה רק מי שאוהב אותי. אני צוחקת לעצמי.
טוב... אז האפילוג יצא בימים הקרובים, כנראה. (כנראה- אם יהיה אחד כזה, ונראה לי שיהיה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-