אוקי, תנסו לבוא בלי דעות קדומות וזה.
מאי, אם משהו נראה לך לא הגיוני או לא ברור תגידי ואני בטח אוכל להסביר, כי זה בטח משהו שקשור לדמדומים וכתבתי את זה ככה שיש דברים שרק אנשים שקראו את הספר הרביעי יוכלו להבין לגמרי...
כשאחותה של אווה תומפסון בת ה - 32 סיפרה לה שהיא בהריון, אווה לא תיארה לעצמה שלא תזכה לראות את התינוק.
זה, לפחות, מה שאומרות הכותרות.
אני לא יודעת אם זאת... אשמתי, אף פעם לא שמתי לב לפנים. אני מתארת לעצמי שכן - מי עוד זה יכול להיות? לא ראיתי אף אחד כמוני בסביבה חוץ מהם, ואף על פי שעקבתי אחריהם רק חמש דקות אני משוכנעת שאף אחד מהם לא צד בני אדם, לא בזמן האחרון ואולי אף פעם.
שרלוט. אני חייבת לחזור אליה. היא נשארה יותר מדי זמן לבד, ואני מתחילה לדאוג. החלק האירוני הוא לא שאני זאת שמחליטה מתי לעזוב אותה ומתי לחזור, אלא שאני הדבר היחיד שיכול לאיים עליה או לגרום לה נזק.
מצד שני, אני גם היחידה שיכולה להגן עליה באיזשהו אופן.
אני היצור הכי חזק בעולם, ובאופן אירוני ביותר אני תלויה בבת אדם פשוטה.
אני חוצה את העיר בריצה, נכנסת ליער ומוצאת את שרלוט מקופלת לכדור מעוות על האדמה, יד אחת מונחת על הבטן הענקית שלה, שגדלה בכמה מילימטרים כשלא הייתי פה.
"שרלוט?" אני שואלת בשקט. היא מרימה את ראשה ומסתכלת עלי בחיוך מעוות. אני מתיישבת לידה ומעבירה את ידי בשיערותיה.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שואלת בקושי.
"טוב, זה סיפור ארוך." אני אומרת באי נוחות. איך אני אגרום לה לעשות משהו כל כך מזעזע, כשאפילו אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות? אבל זה הסיכוי היחיד שיש לי. הרעיון האחרון, הדבר היחיד שאולי ישפר את מצבה.
אני עוזרת לה להתיישב ולהישען על העץ הסמוך אלינו בזהירות. "נו, אני מקשיבה," היא לוחשת ומנסה לחייך שוב.
"הייתי ביער, די רחוק מפה, כשראיתי..." אף פעם לא ממש דיברנו על זה, על מה שאני, אז אני מתקשה להגיד את המילה במפורש.
"ע-עוד כמוך?"
"כן," אני אומרת בהקלה. "אבל היה משהו מוזר... היו שני דברים מוזרים. אחד מהם החזיק... שקיות עם דם-" היא מעקמת את פרצופה - כנראה עשיתי לה בחילה, שוב. "זה נראה לי מוזר, אז עקבתי אחריהם. הם הלכו לבית גדול באמצע היער - הוא נראה קצת כמו טירה, היית אוהבת את זה," אני מחייכת אליה כשאני נזכרת בסיפורי הילדים שהיא הייתה מקריאה לי כשהיינו קטנות, כשלרוב הסיפורים היו משעממים אותי אבל היא תמיד הייתה מוקסמת מהם.
"בבית היו עוד מהם, וזה החלק המוזר השני - אז שמתי לב שהיו להם עיניים צהובות."
עיניה מתרחבות. "מה זה אומר? היו עוד דברים מוזרים?"
"כן - הם היו הרבה, כמעט עשרה, אבל החלק הכי מוזר הוא שהייתה שם מישהי כמוך, בדיוק כמוך, והם נתנו לה לשתות את הדם. לא הזיז להם בכלל שהיה שם דם." זה היה הרגע בו הגעתי למסקנה שלא משנה מה מחזק אותם, זה לא מה שמחזק אותי.
"מה? למה הם עשו את זה?" היא מחווירה.
"אני לא יודעת, אבל זה עזר לה. ואז אחד מהם, זה שהחזיק את השקיות, אמר שהדם הגיע מבית חולים."
האימה מתפשטת על פניה כשהיא מבינה למה לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור אליה, ומה הייתה המטרה של כל הסיפור הזה.
"לא." היא לוחשת.
"בבקשה," אני מתחננת, "רק תנסי. הבחורה ההיא, היא הייתה באותו מצב שלך, וזה עזר לה! זה חיזק אותה, בבקשה, שרלוט. את חייבת לנסות. זה בכלל לא נראה כאילו זה הגעיל אותה, זה נראה כאילו היא רגילה לזה. זה לא הפריע לה בכלל."
פתאום הסיטואציה שצפיתי בה מחוץ לחלון הענקי נראתה לי מאוד לא מציאותית, כאילו חלמתי אותה. קבוצה של ערפדים עם עיניים צהובות מטפלים בנערה אנושית עם תינוק מפלצתי בבטן ונותנים לה לשתות דם, כשנראה שהם אפילו לא שמים לב לשקיות הדם שנמצאות סנטימטרים מהם.
לבסוף שרלוט בולעת את רוקה ומהנהנת חלושות, פניה חיוורות כסיד. אני יושבת שם לכמה שניות, מנסה לאזור אומץ לספר לה את הדבר האחרון שאני צריכה להגיד.
"תראי," אני לוקחת את תיק הגב שלי ומושיטה לה אותו. היא מרימה את מבטה אליי. "יש פה כל מה שאת צריכה..."
"את הולכת?" הקול שלה כמעט נשבר.
"כן, את יודעת שאני לא יכולה להישאר פה כשאת עושה את זה, אני בקושי מצליחה להתאפק עכשיו. אני אחזור לבית ההוא, אנסה לברר עוד על מה שקורה שם, או פה." אני מסיימת את המשפט במלמול לא החלטי. היא מהנהנת ופותחת את התיק, ואני מסתלקת.
אני מגיעה לבית הגדול ומסתתרת מאחורי עץ במרחק כמה מטרים ממנו, מוודאת שגם אם מישהו יראה אותי יהיה לי מספיק זמן לברוח, ומפסיקה לנשום למקרה ששוב נתנו לבחורה דם או משהו חולני כזה.
בקומה הראשונה אני רואה רק את הערפדה הבלונדינית. היא מחזיקה משהו ומחייכת. אני שומעת קולות מהקומה השניה וזזה קצת כדי לטפס על העץ, ואז אני רואה מה היא מחזיקה.
תינוק.
אני סורקת את החדר עוד פעם כדי לוודא שהנערה לא שם, ומטפסת על העץ.
"היא לא מתה, היא תהיה בסדר." אני שומעת קול מתוח. מישהו יורד במדרגות.
מתה?
אני סורקת את החדרים לרגע ואז מתמקדת בחדר שמשמאלי. הנערה שוכבת על שולחן מתכת, דם זולג ממנה כמו החיים. מעליה רוכן ערפד שידיו מכוסות בדם, מנסה להחיות אותה.
אני מקשיבה.
אין לה דופק. היא מתה.
לא יכול להיות. איך זה קרה? לפני כמה שעות היא הייתה בסדר, היא התחזקה.
אני יורדת מהעץ בזריזות ופותחת בריצה כל כך מהירה, שהדרך חזרה לוקחת לי חצי מהזמן שלקח לי להגיע לשם.
"שרלוט?" אני צועקת בחרדה כשאני מתקרבת. אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצרת אותה בחזי. אני קוראת לה עוד כמה פעמים ואז, כשכמעט נגמר לי האוויר, אני רואה משהו זז בין העצים. אני מתקרבת אליה בדממה.
"שרלוט?" אני קוראת בפעם האחרונה.
דממה.
לבסוף אני עוצרת במקומי ומתיישבת בייאוש. לפני יושב בדממה תינוק יפהפה ומסתכל סביבו. אני מסתכלת עליו מעביר את מבטו ממני אל אמו המתה ובחזרה, שקועה בצער עמוק שחונק אותי.
כששרלוט תומפסון בת ה- 34 סיפרה לאחותה הקטנה שהיא בהריון - אני מתחילה להיזכר - היא לא תיארה לעצמה שלא תזכה לראות את התינוק. המפלצת הקטנה שלה.
הוא מתקרב אלי ומושיט את ידו הקטנה קדימה. אני לוקחת נשימה עמוקה מהפה, מתעלמת מהריח המפתה של הדם ששורף לי את הגרון ומושיטה את ידי לעברו, עורי הקפוא כמעט מפשיר כנגד ידו החמימה, כמבקש נחמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-