כל כך הרבה דברים השתנו. כל כך הרבה דברים השתנו סביבי. דברים ששינו אותי.
בחורף האחרון
אחי בדיוק השתחרר מהצבא. לעומת אחותי, שאהבה את הצבא, הוא סבל שם מכל רגע. אחרי שהוא השתחרר הוא ישב וחרש שבועות לפסיכומטרי - מסתבר שזה היה שווה את זה - והתחיל לטייל. הוא טס לחודש למרוקו, לשבועיים לאלבניה. עכשיו הוא טס למזרח לחודשיים וחצי. הוא מאושר.
זאת לא הייתה הפתעה גדולה. בכלל לא. אבל משהו השתנה.
אחותי. אחותי בהריון. היא ובעלה לא הפסיקו לדבר על איך שהם לא רוצים תינוק עכשיו. רק בעוד כמה שנים, אחרי שהם יסיימו לפחות תואר ראשון. אבל עכשיו הם בהריון והם עוברים לחיפה ובעוד ארבעה חודשים, כנראה ממש כמה ימים לפני או אחרי היום הולדת שלי.
אם היו אומרים לי שאחותי בהריון לפני כמה חודשים, לא הייתי מאמינה. לא האמנתי כשהם סיפרו לי.
אבא שלי בסין. איך לעזאזל הוא הגיע לשם? ומתי? הכל קרה כל כך מהר. רק לפני חצי שנה הוא ניהל מפעל בחדרה. פיטרו אותו בפתאומיות ובלי סיבה נראית לעין. ואז, פתאום, הגיעה הצעה לא מציאותית לניהול מפעל בסין. לא הייתי מתארת לעצמי שמשהו כזה יכול לקרות, וכל כך מהר.
אז כולם עוזבים. החברה הכי טובה שלי כנראה תעזוב בשנה הבאה ותעזוב לעיר שנמצאת במרחק בערך שעתיים נסיעה מפה. בקושי נוכל להיפגש.
יש עוד כל כך הרבה דברים שלא הייתי מאמינה אם היו אומרים לי שיקרו, והם קורים. והם שינו אותי.
ועכשיו אני לבד, וזה כבר לא משנה. אחרי תקופה ארוכה וקשה למדתי שזה לא תמיד קשה ולא תמיד רע. ושאתה לא לבד כל עוד יש לך את עצמך. (הכוונה שלי בעצם היא שכשאני לבד אני לפעמים בכלל לא מרגישה לבד. כשאני קוראת, מגיבה וצוחקת ביני לבין עצמי. כשאני שמה מוזיקה ושרה וכשאני עושה דברים לבד, אבל אני בעצם בכלל לא עושה אותם לבד. אני עושה אותם עם עצמי.)
that makes two of us.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-