הוא ישב לו על עץ זהוב וכשכש בזנבו.למעשה,אף אחד לא היה יודע שיש שם יצור חי אלמלא האיר אותו.בכל זאת,שעת לילה מאוחרת הגיחה במדבר.

הוא אוהב להיות לבד,זאת ידעו כולם.

לפעמים הוא בודד,אבל את זה קשה מאוד לגלות,הוא לא יראה.הקליפה המחוספסת של עורו לא תיתן לכם אפילו רגע לתהות על קנקנו.במבט ראשון ואף בשני תגיעו לאותה מסקנה.בלתי פגיע.בלתי חדיר.

אם היה לו פה להגיד לכם שזה לא כך,הוא היה אומר,אבל מסתבר שלטבע דרכים משלו להביע את מחשבותיהם של כל היצורים.

אם הייתם שואלים,הוא היה אומר שהוא יושב על העץ הזה ממש - זה היום השלישי ואף אחד לא ניגש.לא ניגש לשאול לשלומו או אפילו לשאול את הדרך למעלה ההר.

אם הייתם שואלים,הוא היה אומר שהוא מחפש לעצמו בת זוג,כי יש לו צרכים.

והצרכים שלו, הם לא מיניים והם לא אוהבים. הם צרכים טבעיים לא להיות לבד על העץ הזה בזמן שכל העולם מהלך תחתיו.

הוא היה אומר להם שהוא מרגיש מקובע,יבש,חסר חיים.

הוא היה אומר לכם שלא תפחדו,זאת רק קליפה,בפנים הוא רך בידיוק כמוכם ואפילו יותר מכם.

ובאחד הימים,ניגשה עקרבה.למראית עין היא בזנבה קשקשה. כמה נוקשה, חשב לעצמו העקרב. 
הוא הסתכל מרחוק, ופחד לגשת. אולי היא מרחק מבקשת? אולי אין לה צורך בו ובמה שיש לו להציע?  
היו לו ספקות עד בלי דיי, אולי לא כדאי?

הוא סובב לעצמו בראש מספר רעיונות ודרכים להתחיל שוחח, אבל בכל פעם שרק חשב לגשת, זנבו הפסיק לזוז והרוק בפיו התייבש.

היא לא תרצה איתו, גמלה בליבו החלטה.לאחר כדקה,השתנתה היא שוב.

וכך הוא ישב לו שעות רבות בניסיון להבין האם תרצה בחברתו או לא, ולא ניגש. 

בינתיים,העקרבה איבדה סבלנות. קצת נמאס כשאחרים לא מבינים. היא לא ניסתה לשאול לשלומו, והוא לא עצר בעדה כשהלכה.
בחלוף הזמן שניהם יזכרו במקרה הזה ממש וישאלו את עצמם:

מדוע אני לא ניגשתי?