גיליתי הרגע שאחד מהאנשים שנהרגו בתאונה שבוע שעבר הוא מישהו שאני מכירה.
לא מכירה-מכירה
אבל פעם באיזו חתונה דיברנו הרבה
הוא קצת ניסה להתחיל איתי אבל לא הייתי בעניין
ויום אחרי הוסיף אותי לפייסבוק ולא אישרתי
לא שאני פתאום מרגישה רע שלא אישרתי בגלל שהוא מת,
אבל זה סתם מוזר שיש לי עכשיו בקשת חברות מאיש מת
קראתי בפייסבוק קצת ממה שאנשים שאני מכירה וחברים שלו כתבו לו על הקיר.
מוזר לי שרק כשמישהו מת אנשים אומרים לו את כל הדברים הטובים שהם חשבו עליו
ואני מקווה שהם לא סתם מגזימים
תמיד כל מי שמת היה בנאדם כזה טוב, עם לב זהב ומלא חברים.
למה אנחנו לא אומרים לחברים שלנו כמה אנחנו אוהבים ומעריכים אותם כשהם עדיין בחיים?
אני לא אומרת שצריך בכל פרידה להתחבק שעות ולהצהיר על אהבה אינסופית, כי בכל זאת בדרך כלל חברים לא פתאום מתים בגיל עשרים ומשהו.
אבל סתם נראה לי מבאס שאנחנו חושבים לפעמים דברים כל כך טובים על חברים שלנו ולא אומרים להם
מגיע להם לשמוע.
אני תמיד בדעה שכשאתה חושב משהו חיובי על בנאדם אז כדאי להגיד לו. זה יכול רק לגרום לו להרגשה נחמדה.
בד"כ אומרים לי שאין לי טקט אבל זה לא באמת אכפת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
