זה מצחיק שכבר בפוסט הראשון שלי אני פונה לנושא כל-כך טעון. טוב, אני מניחה שאין צורך ללכת סחור-סחור.סקס.
זו מילה ממש ממש קצרה ויש בזה משהו נורא טיפשי בעיניי. תמיד המילים הכי קצרות הן הכי טעונות בראש שלי.
אני חושבת שכדי להסביר את כל המצב באופן בהיר, גם לעצמי וגם לקוראים פוטנציאלים, אני אספר את הסיפור במלואו באופן הקצר ביותר.
*למען האווירה- דמיינו שאני שוכבת על הגב על ספה אדומה מעור(סינטתי, כמובן!) והמבט שלי תקוע וסוקר באופן מחשיד את התקרה מעליי.*
תקופת הגן. הייתי בת 5. הילדה הקטנה והמושלמת, הייתי מאוד מנומסת, דברתי שתי שפות באופן יוצא דופן ביחס לגיל שלי. תכולת עיניים, בהירת שיער, מבט סקרן.
באותה התקופה ההורים שלי עבדו נורא קשה והיו חוזרים הביתה מאוד מאוחר בערב, אז הייתי נאלצת לבלות את שעות אחר הצהריים והערב בבית של דודה שלי. גם היא וגם בעלה עבדו בשעות שדמו לשעות העבודה של ההורים שלי, ככה שהייתי מעבירה את הזמן עם שלושת בני הדודים שלי וסבתא שלנו.
אהבתי את בני הדודים שלי נורא, הם היחידים שאי פעם, גם אז וגם היום, הסבו לי תחושה שיש מי ששומר עליי, שאני חלק ממשהו. משפחה. שהיום זה דבר שמאוד חסר לי.
אני ובן הדוד הצעיר ביותר, שגדול ממני בשלוש שנים תמיד היינו משחקים ביחד. בעיקר כי היינו הכי קרובים אחד לשני בגיל ביחס לכולם.
הוא היה מכין לי מסלול מכשולים ברחבי הבית והייתי צריכה להוכיח את עצמי בכל פעם מחדש ולעבור אותו בהצלחה. נורא אהבתי את המשחק הזה.
באחד הימים כשחזרתי מהגן לבית שלהם, לא היה אף מבוגר ובן הדוד המבוגר ביותר שמר עלינו, והוא כמובן היה עסוק במשחקי המחשב שלו ולא באמת התייחס לאף אחד מאיתנו, כמעט כמו שקורה היום.
בן הדוד הצעיר, נקרא לו... ג', ניגש אליי עם מן מבט ממזרי והציע להכין לי מסלול מכשולים חדש. כמובן שזה נורא הלהיב אותי והסכמתי. הוא אמר שאני רק צריכה לעשות משהו אחד קטן ואז הוא מבטיח שנשחק ביחד. האמנתי והייתי מוכנה לעשות הכל.
הוא טמן את ידי בידו ולקח אותי לשירותים שלהם. הוא העמיד אותי מולו ואמר לי להתפשט. לא ראיתי בזה שום דבר מוזר, או לא בסדר. הייתי ילדה. הקשבתי לו. אחרי שהייתי עירומה לחלוטין, הוא סיבב אותי והטה את הישבן שלי לכיוונו. הוא הביט בי. במשך כמה דקות ולא אמר כלום. הוא נגע בי, בכולי ולא אמר כלום. וגם אני לא אמרתי.
עם הזמן המגע הפך יותר ויותר חודרני, אבל למען ההבהרה, מעולם לא באמת בוצעה חדירה ממשית של איבר המין שלו.
עברנו שנים, ארבע במספר. כשהתיאור הנ"ל היה מתרחש לפחות מספר פעמים בשבוע. בתום ארבע השנים הללו, המשפחה של דודה שלי לקחו את עצמם וטסו לארצות הברית. ואז נגאלתי מייסורי שעוד לא הייתי מודעת אליהם.
עברו עוד שנים והנה, עלמא בכיתה ז'. עד אז עברו עליי כמה דברים לא פשוטים יחסית לגיל, אם זה חבר שהתאבד, קרובת משפחה שהייתה יקרה לי מכל נפטרה ופה ושם התפרצויות זעם של אבא שהיו מקפיאות אותי.
התהפכתי לחלוטין, לא עוד ילדה קטנה ומושלמת. הפכתי המרדנית המושלמת. ככה עברה שנה, שבה כעקרון, זרקתי זין על הכל, על כולם. המצב שלי היה מלווה בהמון חרדות, אובדנות, פציעה עצמית וכו' וכו' וכו'. היה לי פחד נוראי מגברים, גם מאבא שלי, גם מסבא, גם מהאנשים שאמורים להיות רשת ההצלה שלי. סבלתי מחרדה מהחושך והיה לי פחד לא מוסבר מאנשים שעומדים מאחוריי. לא יכולתי לסבול את זה. באותה התקופה סבלתי גם מחרדות מוזרות שאתאר אולי בפוסט אחר.
בדרכים עקלקלות, הגעתי לטיפול פסיכולוגי. אחרי מספר סשנים, שבאופן מפתיע שיתפתי פעולה באופן טוטאלי עם המטפלת שלי, היא שאלה אותי, באופן שהיה נראה לי ממש ראנדומלי "תקשיבי, את חושבת שמתישהו בעבר מישהו פגע בך מינית?" הכחשתי מיד. ניסינו לחקור קצת יחד, לנסות להזכר.
ברגע אחד של שתיקה, הכל חזר אליי. והיה בזה משהו נורא מפחיד. מיד התחלתי לייבב, ולא הצלחתי להבין בכלל למה. הרגשתי נורא מתוסכלת וסיפרתי לה הכל. היא אמרה לי שזה מסביר הרבה מאוד דברים. הרגשתי טיפשה, דרמטית. "אבל זה לא שנאנסתי או משהו, למה זה משפיע עליי כל-כך?" כמובן שקיבלתי הרצאה שכל אחד מקבל חוויות מסויימות בצורות שונות וחוויה כזו גם אם היא לא הקיצונית ביותר, עלולה וככל הנראה תשפיע בצורות מסויימות.
נבהלתי, עזבתי את הטיפול והתחלתי במסע שלי להתמודד עם המידע החדש בעצמי. נכשלתי. אין ספור פעמים, נשברתי.
הרגשתי מלוכלכת, כאילו שהפכו אותי טמאה לפני שיכולתי לומר כלום. לעשות שום דבר. הרגשתי שאני נושאת עוול שלא בכפי.
אמצע כיתה י'. מעבר לבית ספר חדש. מכירה בחור, מתחילים לצאת.
הוא תמיד ראה שמשהו בי קצת דפוק מבחינת מגע. תמיד כשהיינו ישנים יחד והוא היה עוטף אותי, הוא הרגיש אותי מתכווצת. כשהוא היה מחבק, מחזיק לי את היד, נוגע. משהו בי היה נשבר.
"את נגעלת ממני?" "לא, בייבי, זה ממש לא אתה." "אז מה זה? אני כבר לא יודע מה לחשוב"
מספרת את הסיפור.
הוא מבין.
מעט זמן עובר, עדיין ביחד, הסלידה מהמגע שלו יורדת, אני מתרגלת.
הורמונים משתוללים, שוכבים.
העולם שלי נשבר. חוזרת הביתה למחרת ובוכה. בוכה וחותכת. בוכה ומדממת. בוכה ובוהה באקומוניקה, בכדורים, בסכין המטבח. רוצה למות.
מנסה למות. לא מנסה מספיק. מאבדת אומץ.
מאז שכבנו אינספור פעמים וזה עושה לי קצת טוב כי זה הוא, כי זה טוב לי. כי אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי וטוב לנו.
וזה עושה לי המון רע. אני מרגישה שאני בוגדת בעצמי, מלכלכלת את עצמי.
בכל פעם שהוא נוגע בי, חודר אליי, זה כאילו אותן ארבע שנים מחדש. אני מנותקת, אני לא מצליחה באמת להיות איתו כשאני איתו.
"למה את עושה את זה, טיפשה. למה?
את יודעת שזה יבגוד בך, את יודעת שזה יצלק אותך. אל, תפסיקי, את יודעת שכשרק תגידי זה ייגמר.
למה את לא אומרת כלום? פחדנית. כמו תמיד. את אותה ילדה בת חמש, שש, שבע, שמונה.
את מלוכלכלת, טמאה, את לא שווה את זה. מגיע לו טוב יותר, מגיע לו.
ואת, את שום דבר, את כלום."
וזה המעט המצונזר ממה שעובר לי בראש...
ולפעמים אני קצת לא יודעת מה לעשות.
והנה הווידוי שלי.
יצא קצת ארוך. מתנצלת בפני כל מי שהשקיע זמן וקרא.
לילה טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
