 Know you free, you are free indeed
|
| 2/2013
החרא שלי נהדר. לא יכולתם למצוא זמן טוב יותר לריב!? אני בחדר שלי, עצבנית. הטלפון של אבא מצלצל בעקשנות. אבא לא עונה. הולכת לסלון. להביא לי משהו לשתות. הטלפון מונח על השיש, סמוך לאבא שמשחק באייפד. על הצג מופיעה...אימא?! אני בשוק. הפנים של אבא נעשות חיוורות מרוב לחץ. בורחת משם במהירות בחזרה לחדר שלי. הטלפון של הבית מצלצל. "הלו?" אני עונה, מתפללת שזאת לא היא. היא שואלת למה אבא לא עונה. מהססת. למה אני מגנה עליו? לא רוצה שיריבו. בגללי. מתחמקת. שומעת טריקת דלת. אבא הלך. פתק על השולחן. מביא משהו מסבתא. צפויי. להעלם כשאימא באה. אתה חושב שאין לי עניים!? כעבור מספר דקות היא מגיעה. עצבנית עוד יותר מימנו. אחרי כמה דקות הטלפון של הבית מצלצל. אני עונה. "תני לי את אימא" הוא מבקש, בקול מהסס. ללא היסוס אני רצה לסלון, זורקת ת'טלפו ובורחת לחדר, לנסות לצותת דרך הטלפון שבחדר שלי. שומעת את אימא מתחילה לצרוח עוד לפני שהרמתי את האפרכסת. לא רוצה לשמוע. בה לי להקיא. רצה שוב, לחדר מחשב. לוקחת ת'אוזניות. שמה על האוזניים בעוצמה הכי גבוהה שיש. לא רוצה לשמוע אותם. שיתגרשו כבר וזהו! הריב שלהם בלילה לא עוזב אותי. הצעקות של אימא, הכעס של אבא. לא נותנים לי מנוחה. השמיכה מעל לראש שלי, שדחוף בחוזקה לתוך הכר. מתכווצת. שייסתמו כבר. בחייאת. יש לי מספיק חרא גם בלי הריבים שלהם. אימא נכנסת לדבר איתי. חוקרת אותי. לא רוצה לענות. לא רוצה להתערב. השעה שמונה ואבא לא חזר. הלך בשש. אחי הקטן שואל איפה הוא. תמים. לא רוצה לשמוע את התשובה. רצה לחדר. שוב. ממלמלת שאני נכנסת למקלחת. טורקת את הדלת. הדמעות יורדות, בלי שליטה. מה כבר ביקשתי? נמאס לי לשמוע אותם. איך הם יכולים לעשות לי את זה!? יומים לפני יום המשפחה, והם רבים. העולם השתגע. המים החמימים מעניקים לי תחושת ביטחון. שומעת דפיקות בדלת. נלחצת. זה אבא? לא רוצה לצאת, לא רוצה גם לשמוע. מגבירה את זרם המים הלוהט. השכנים. נרגעת. לא לעוד הרבה זמן. יוצאת מהמקלחת, לוקחת את הטלפון ובורחת שוב לחדר. לא רוצה שאימא תראה את העניים האדומות והנפוחות שלי. היא תחקור. לא רוצה שהיא תדע. בוכה לה בטלפון. היא מנחמת. אומרת שיהיה בסדר. בשביל מה אני צריכה את הטמטום שלהם? אוף, רוצה לצרוח עליהם, שישתקו. שיריבו, לא כאן. בפעם אחרת. מתכווצת. אם לא היה חושך הייתי בורחת מהבית הזה. ומהר.
| |
|