Know you free, you are free indeed
|
| 2/2013
"אני לא מכירה אותך יותר"
משפט אחד כזה, פצע את נשמתי.
אני מתכווצת. מנתקת. לא רוצה לשמוע אותה.
הדמעות יורדות. מעצמן. היא צודקת? לא יודעת להפסיד.
אני לא מכירה אותך יותר המילים האלה מהדהדות שוב ושוב בראשי, כמו דיסק שנתקע בתוך רדיו.
אני לא מכירה אותך יותר פחדנית. למה את מנתקת? למה את לא צועקת עליה שזה לא נכון?
אני לא מכירה אותך יותר אני לא מכירה את עצמי? למה אני בוכה? זה לא נכון!
אני לא מכירה אותך יותר זאת אני, ואני שלמה עם ההחלטה שלי!, נכון...?
אני לא מכירה אותך יותר אולי די!? רוצה לצרוח. משפט מטומטם. הוא לא נכון!
אני לא מכירה אותך יותר את מכחישה, אני מאוכזבת מעצמי. היא צודקת. את לא מסוגלת להודות שטעית? את לא מסוגלת להתנהג בבגרות?
אני לא מכירה אותך יותר הזיכרון שלי עדיין חורא לי. רוצה לנקום. דורשת נקמה. רוצה לראות אותם מושפלים, נרמסים, כמו שהם רמסו אותי, את הכבוד שלי, פצעו את הנשמה שלי.
אני לא מכירה אותך יותר ואני מכירה את עצמי? לא חושבת. מי את? מסתכלת במראה. הילדה עם השער החום והעניים החומות ירוקות לא מוכרת לי. לא מזוהה. בנאדם זר.
אני לא מכירה אותך יותר הטלפון מצלצל בלי הפסקה.
אני, מרוב פחד, מרוב טיפשות, לא עונה. פחדנית! אני רוצה לצחוק על עצמי. מה החוכמה להתחבא בתוך החדר הנעול שלי כשהטלפון מצלצל?
מסננת.
גם אני לא מכירה את עצמי
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
