Know you free, you are free indeed
|
| 2/2013
ואז הסתכלתי במראה
אני בטוחה שכל אחד ואחד מכם הגיע אי-פעם לסיטואציה של לעג.
אם זה על המראה, על האופי, על המשקפיים, על הפרצוף, על המוגבלות במקצוע מסוים(למשל, במקרה שלי, מטמטיקה)
ואני תוהה, למה כל כך חשוב לנו מה שאומרים עלינו?
אז הבנתי. כמו כולם גם לי אכפת מה יגידו עליי. זה בלתי נמנע. כמו הרוב גם אני מבקשת לפעמים להתבלט, וכמובן, גם לי אכפת מה אומרים עליי.
אז הבנתי שכשאחרים אומרים עלינו משהו זה כמו מראה נוספת, שבה אנחנו יכולים להסתכל על עצמינו. כשמלגלגים עלינו, בעצם תוקעים סכין בחולשה הכי גדולה שלנו, רומסים את הבטחון העצמי שלנו וגורמים לנו להתערער, כמו בניין אחרי סופת טורנדו קטלנית.
אז נכון, יש פעמים שאנחנו נופלים. אי-אפשר תמיד להימנע מנפילה, אי אפשר תמיד לקום על הרגליים ולהתעלם מהפציעה.
והיו המון פעמים שירדו עלי. על המשקפיים, על האף המעט גדול מידי, על הח'צקונים, על המשקפיים הכחולות, הכהות, על העובדה שאני מתנהגת כמו בן, על השיניים העקומות שלי..ירדו. ניסו לרמוס אותי. והיו פעמים שהצליחו. שהמילים הקשות שלהם פצעו את נשמתי.
לא תמיד קל לתקן את הפצע שפתחו. עד היום אני נזכרת בזיכרונות הצורבים, בטעם המר והמגעיל שהרגשתי, שמתחיל להתפשט לי בפה.
כשיורדים עלינו גורמים לנו להסתכל על עצמנו בצורה אחרת, צורה שהיא לא תמיד נכונה. אבל לרובנו יש נטייה להקשיב יותר למראה שאנשים אחרים אומרים.
אם אסתכל במראה שהם נתנו לי, אראה ילדה דוחה עם שיניים עקומות הרבה מהרגיל, עם התנהגות נוראית ועם מלא ח'צקונים.
אבל אם אסתכל במראה אמיתית, כזו שתלויה מעל הארון שלי, אני אראה ילדה..יפה. נכון, אולי השיניים שלי באמת קצת בולטות, ואולי אני באמת מתנהגת כמו בן, ואולי באמת יש לי המון ח'צקונים.
אבל כשאני מסתכלת על הילדה הזאת, היא מחייכת אליי.
ואני אוהבת אותה. ואת עצמי. למרות הכל.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
