Know you free, you are free indeed
|
| 3/2013
אני רואה אותך לנגד עניי.
משפשפת אותן. אתה עדיין שם. עומד ומחייך אליי.
הצמרמורת עוברת בכל גופי. צמרמורת קרה, צמרמורת של פחד.
אתה מתקרב מעט. אני מתרחקת. השמיכה נמצאת עד מעל לראשי ועור ברווז עוטף את כולי. אני מפחדת.
התמונות רצות מול עניי במהירות מטורפת. הראש שלי הולם בחוזקה.
הדמעות עולות לעניי. איך יכולתי להיות כל כך...איומה!?
אני רוצה להתקרב אליו, לחבק אותו, להגיד לו שאני מצטערת. אבל הראש שלי אומר לי להגיד משהו אחר.
אל תתקרב אליי
~~~
הוא היה אחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, ושאני מכירה.
פחדתי מימנו. פחדתי מימנו פחד מוות, כמו שלא פחדתי מאף אחד בחיים שלי. פחדתי להיות שם, לידו.
הוא היה שם בשבילי. הוא היה מיוחד.
הוא היה סבא שלי. נשמע קצת הזוי, נכון?
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, אף על פי שחלפו מאז כמה שנים טובות. הייתי בכיתה ב' או א'. ילדה תמימה, כזאת שלא מבינה שום דבר. הלכתי לבית-הספר, שיחקתי, צחקתי. לא ידעתי שקרה משהו. לא ידעתי שזהו, שזה אבוד.
אני זוכרת את הצלצול, סוף יום לימודים. בדיוק נכנסתי לצהרון שבו הייתי בצעירותי, אימא תמיד הייתה מקפידה לאסוף אותי בארבע בדיוק. אותו יום זה היה שונה.
בדיוק ישבנו בחדר המשחקים והטלוויזיה פעלה. ראינו "באקוגן" ובדיוק התנהל קרב המאה בין שתי דמויות. השיניים שלי היו חשוקות ועניי נחושות.
השחקן שאהבתי הפסיד. התבאסתי וכעסתי. רציתי ללכת להתפנות וכמעט נפלתי על אימא.
"אימא?" אני זוכרת שקראתי בהפתעה. הייתי מופתעת לראות אותה. איכשהו, הרגשתי שקרה משהו. הייתי ילדה קטנה, לא הצלחתי לזהות של אימי עובר משהו.
"בואי חמודה" היא אמרה וניסתה לחייך, כשהיא מושיטה אליי את ידה.
אני, כמובן, נתתי לה את ידי וצעדתי בהיסוס לעבר המכונית, אחריה. אימי נכנסה למכונית ואני התיישבתי מאחורה, כשהתיק שלי מונח לצידי ועניי בוהות בה בשאלה.
"אימא, למה באת מוקדם?" אני זוכרת ששאלתי בתמימות.
אימי העלתה על פנייה חיוך. זה לא היה חיוך רגיל, זה היה חיוך מלא בכאב.
"חמודה, סבא מת" היא ניסתה להגיד את זה בטון הכי אדיש שאפשר. לא שמתי לב שהקול שלה והיידים שלה רעדו.
סבא מת. איך מצפים מילדה בת שבע להפנים את זה? אבל באופן כלשהו, הבנתי.
משום מה, לא עלה בי הצורך לבכות. המילים האלו הדהדו בראשי, ללא הפסקה.
כמה שנים אחר-כך, התחילו ייסורי המצפון הבלתי פוסקים שלי. אני נזכרת עכשיו, אך מעולם לא חיבקתי אותו כי פחדתי מימנו יותר מידי.
הוא לא עשה לי משהו רע, פשוט משהו בו נראה לי מאיים. ועד היום לא הבנתי מה.
~~~
לא תתני לי חיבוק אחד? לפרידה?
אני...אני לא יכולה סבא. לא עכשיו.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
