Know you free, you are free indeed
|
| 3/2013
עמדתי במרכז. צעקתי את נשמתי.
המילים הכואבות צולפות בי, כשחיוכים משועשעים ומלגלגים מקיפים אותי.
נדמה היה לי שהזמן עצר. רגליי מוסמרו לקרקע. חמתי בערה ועניי רשפו אש.
לא בכיתי. רק אידיוט יעמוד במרכז בנים ויבכה לקולותיהם הלועגים.
יישרתי אליהם מבט. רציתי לצעוק ולצרוח, אך דממתי. בשקט פלטתי לעברם קללות, כשאני מפלסת את דרכי בין הנערים הצוחקים, כאילו מילותיי לא הזיזו להם.
"גבר", שמעתי את האחד מהבנים פולט. נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה, אבל זה היה מאוחר מידי. הכעס שלי השתולל בגופי, ומפי נפלטו שטף של קללות. "לך תזדיין עם החברים הצ'וכים שלך!" צרחתי עליו את המילים, עומדת במרכז, מוקפת בבנים. המומים מפרץ הכעס שלי. שותקים כמו דגים.
אספתי את שארית הכבוד שנותרה לי וצעדתי משם, כשאני מושכת את הקפו'צון עד מעל לראשי. התביישתי במילים שאמרתי - מין הסתם לא ממש אהבתי לקלל. אך המילים הכואבות שלהם עוררו את הכעס שלי לתחייה.
חזרתי מההפסקה לכיתה רוחשת שמועות. לחשושים מכל עבר, הצבעות, מבטים המומים. כמובן, הם לא ציפו שאני, הילדה המסוגרת והשקטה, שאינה משתפת את תוכניותיה באיש, תצעק קללות כאלו ועוד בפני חבורה שלמה. אני הייתי רק אחת...
שם לא אני צעקתי. הכאב שלי צעק החוצה.
ומה הם כברו אמרו, "גבר"? אני בעצמי לא יודעת על מה היתלהטתי כל כך. אבל עכשיו, אני יודעת. ההשוואה הזאת וההכללה הזאת זה מה שעצוב לי, שהם שופטים אותי. זה הכאב שלי שצועק החוצה, תפסיקו לשפוט אותי! אז מה אם אני אוהבת משחקי כדור, מסתובבת עם בנים וצוחקת משטויות? זה מצביע בהכרח על העובדה שאני משתייכת למין הזה?
אני רוצה לצרוח. אני לא בדיוק יודעת על מי.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
