Know you free, you are free indeed
|
| 3/2013
ואני מקנאה. איך אפשר שלא!?
הרבה פעמים אני נעמדת מול המראה. אם זה לסדר את השער, אם זה לצחצח את השיניים, ואם זה סתם להתבונן בהשתקפותי ולהרהר.
כשאנחנו ישנות אחת אצל השנייה, נעמדות זו לצד זו, אני נדרכת. מנסה להתמתח ולהתנשא לגובה. בדרך כלל הביטחון העצמי שלי מוסיף לגובה שלי עוד עשרה סנטימטרים בערך, אבל לצידה אני מרגישה כמו עלה רמוס. כמו גבעול קטן ללא עלי כותרת. קטנה וחסרת משמעות.
השער הבלונדיני שלה גולש ומתסלסל בקצוותיו. גם אם הוא פרוע, עדיין יש בו משהו יפה. סביב הראש שלי נוצר כתר דמויי תלתלים שחורים, שלא יותר אלה תוצאה משער פרוע.
הח'צקונים שלי יוצאים אל העור. לא משנה בכמה קרמים אני משתמשת, הם בולטים, הם אדומים, הם מכוערים. לצד פניה החלקות והמושלמות, שעניי הדבש בתוכן יוקדות בחמימות. ואילו בעניים שלי משתקף רק קור, רואה וריחוק...בצבע חום-ירוק.
הרבה פעמים ניסיתי לעצור את ההשוואה הזאת המתרחשת בראשי. לא פשוט.
אנחנו כל כך שונות שאני לא מבינה איך אנחנו חברות. היא תמימה, מתוקה ומקסימה, ואילו אני אכזרית, עוקצנית, מתחוכמת. היא שקטה, פתוחה, מלאת רחמים כלפי אנשים. ואילו אני במצב לא מוגדר, פועלת מאחורי הקלעים ואם זאת עושה הרבה רעש והמולה מסביב. סגורה, לא משתפת איש בתוכניותיי.
אני כל כך אוהבת אותה שזה כואב. לידה אני מרגישה ביטחון וחמימות, ואם זאת, הקנאה הפושטת בי בכל פעם מחדש מרחיקה אותי מימנה יותר ויותר.
קשה לי. לא קל להיות החברה הכי טובה של מישהי שאת מקנאה בה עד טרוף. אין יום שבו אני מקווה שהקנאה הזאת תתפוגג, שאני אדע להעריך את עצמי בצורה נכונה.
בנתיים אני מעמידה פנים. חונקת את הקנאה מבפנים. בלילות מתאמצת לא לבכות. רק לכרית אני שופכת את הדמעות ואת הכעס.
אני לא רוצה לתת לזה להשפיע על החברות הטובה שלנו. אני לא יכולה לאבד אותה.
היא חשובה לי מידי.
גם אם בדרך אאבד את עצמי.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
