 Know you free, you are free indeed
|
| 3/2013
אני צריכה אותך איתי. את כועסת עליי. מטיחה בי שאני לא טובה. קראת לי "מפגרת, טיפשה, מעצבנת, קרציה, מטומטמת, ראש כרוב". אוסף מילים מרשים. אני זוכרת איך נסענו ברכב. אני הצקתי קצת לאחי, סתם בשביל השעשוע. ופתאום צעקת עליי שאני לא טובה. שאני יודעת רק לעצבן. שאני לא מבינה שום דבר מהחיים שלי, ושאני אגואיסטית. אמרת שנמאס לך מימני. "אולי תהיי טיפה דומה יותר לחברות שלך" אני מחייכת את החיוך המשועשע שלי כמו תמיד, אבל מבפנים הלב שלי נשבר. את אולי לא רואה את זה, אימא יקרה, אבל אני בוכה. נמאס לי לעמוד ולשתוק בשעה שאת מטיחה בי את העלבונות שלך. מצפה מימני להתנהג כמו חיילת, לבצע פקודות בלי לשאול שאלות. מתרגזת כשאני מביאה שמונים הביתה. איפה הזמנים שבהם היינו החברות הכי טובות, אימא? איפה הם? את יודעת, זה חסר לי. אני מוצאת שאני לא מדברת איתך בפתיחות. אני לא כנה איתך. אני משקרת לך. וזה מכאיב לי, ההתרחקות שלך מימני. את לא רואה שאני פגועה, אימא? את לא יכולה לדאוג לילדה שלך? פצעת אותי, כמו שאף אחד לא פצע אותי מעולם. אני בוכה עכשיו אימא. אני בוכה כי את רחוקה מימני, ואני מתגעגעת אלייך למרות הכל.
| |
|