Know you free, you are free indeed
|
| 4/2013
מרוחקת.
אני מרגישה כל כך רחוקה, וכל כך קרובה. במרחק נגיעה.
הידיעה שהדבר שאני מצפה לו כ"כ קרוב; שאני ממש יכולה לגעת בו, לחוש אותו. זה מטריף אותי, אבל אני יודעת, שזאת רק אשליה מהאופוריה הזאת שאני חיה בה.
יש חומה. היא גבוהה כל כך שבקושי רואים את השמים מבעד לה. לא משנה כמה פעמים ניסיתי לפרוץ את המחסום, לעגל את השקרים, הם המשיכו לזרום, ובכמויות. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להיות כנה, להיפתח, פשוט לא הצלחתי. אולי זה באמת המצב שלי, אולי אני באמת ראויה לכינוי "זאבה בודדה"
כשהימים חולפים והזמן עובר, לפעמים אני רוצה לצעוק לו שיעצור לרגע, שאני לא עומדת בקצב. הרי חודשים שאנחנו ככה ולא עשיתי עם זה שום דבר, למרות שכל כך רציתי. בפעם הראשונה הרגשתי את הפחד לעשות משהו, את החברות היקרה נוטפת לי מבין האצבעות, מתמוססת ונעלמת.
אני באמת רוצה לנפץ את המחסומים שמרחיקים אותי מהן. כל כך רוצה, אבל מרגישה שזה מעבר ליכולותיי.
כי אני יודעת, בתוך תוכי, שלא תמיד הן יבינו. הן לא יודעות איך זה להרגיש כל כך מושפל, קטן, בגובה של דשא. נו, מה לעשות. אנחנו כל כך שונות. הן במעמד המקובלות, כיביכול. אף אחד לא מעז לרדת עליהן. ואילו עליי? אולי כן מדברים איתי, ואולי כן מחבבים אותי...אבל זה לא אומר שלא יורדים עליי. וזה כואב ובעיקר מתסכל, שעלייך יורדים ועל החברות שלך לא. ולא משנה כמה פעמים הן יגידו שהן מבינות אותי, המילים לא מפצות על הכאב, על הטעם המריר שמתפשט בפי. אבל אני לא בוכה, אף על פי שאין בושה בדמעות.
הן אולי לא רואות את מה שאני רואה. ואני כן יודעת להעריך את עצמי בצורה נכונה.
לפעמים אני תוהה מה הייתי נותנת בשביל להרגיש ליום אחד איך זה להיות מעבר לחומה, בצד שלהן.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
