Know you free, you are free indeed
|
| 4/2013
דקה של דומיה
את. כן כן את. שתינו יודעות מה עשית. מז'תומרת?! תעשי לי טובה, תורידי את המסכה הצבעונית הזאת. היא לא הולמת אותך. ועל הדרך תחליפי את הז'אקט הדכאוני הזה לחולצה אחרת. אבל עכשיו בכנות, יש לך משהו בארון שלא נתלה עלייך כמו שק?
די.
עכשיו אני פונה לכל האנשים שסובלים מהפרעות אכילה ואני שואלת: למה? למה להטביע על עצמכם את החותם "סובל\ת מהפרעת אכילה"? מה יוצא לכם מזה? נכון, המספרים ירדו מהר, אבל מהר מידי. כמו החיים שלכם יתקצרו מרגע לרגע. הליכה על הקרשים, אפשר לקרוא למצב הזה.
עד לא מזמן קראתי פוסט(http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=828017&blogcode=13750964)שנמצא כרגע במובילים והלב שלי נחמץ. למה אתם עושים לעצמכם את זה? את ההרעבה העצמית הזאת?
למה להגיע למצבים של בולימיה ואנורקסיה, כשאפשר ללכת לדיאטנית ולעשות את זה בצורה מסודרת ונכונה שלא תקצר את החיים שלכם? אז נכון, אני מבינה שנמאס לכן שיורדים עליכם, וכן, אולי אתם באמת לא מרוצים ממה שאתם רואים במראה, אבל בחייכם, אל תגיעו לקטע הזה של אנורקסיה.
בכנות, אני לא חושבת שאני שמנה. אני אולי משתדלת לא לאכול יותר מידי מתוק(לעזעזל, אני מכורה)אבל אני מקווה בשביל עצמי שבחיים לא אגיע למצב הזה, שהבגדים יתלו עליי כמו שק ואאלץ ללכת עם ז'אקט בתקווה שלא יגלו על התרמית שלי. אז יש לי חדשות בשבילכם: רואים. במקרה הזה, לשקר אין רגליים(במקומות אחרים השקר דווקא יכול לצמוח, אבל על זה נדבר בפוסט אחר)והרי בסוף יגלו. אז למה סתם להיסחב לאישפוז, כשאפשר למנוע מראש? הרי אנורקסי - לא סקסי. אנורקסיה היא דרך חיים קיצונית והרסנית.
למה להגיע אליה אם זה לא שווה את זה בכלל?
קצת חומר למחשבה, יקירי.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
