| 12/2012
אני רוצה לומר לך מה אני מרגישה
רוצה להגיד לך מה שאני מרגישה אחרי כל השבועות, שהצטברו לאט לאט לחודשים ארוכים.
כל הדברים שחשבתי שאני מצליחה לסכם אותם - באת ושוב עשית לי בלאגן במחשבות.
אז עכשיו, כאן, חד וחלק אני אסכם, אני אכתוב מהלב, עם כל הכאב.
והפעם, אתה לא תבלבל אותי ותגרום לי למחוק את השורות.
זה התחיל מתורנות נקיון מטומטמת. בפעם הראשונה מאז הריב(שהתרחש לפני שנה)באת וביקשת לדבר
הופתעתי. ממש לא תאם לאופי שלך לבוא ולדבר, בטח שלא איתי, על נושאים שקשורים לריב שהתרחש לפני שנה(אני לא אפרט)
התחלת להגיד שאתה מצטער. עוד יותר הופתעתי. זה כ"כ לא התאים לך. להצטער!? ועוד בפני?! הייתי בשוק.
משם זה המשיך להתעלמות של כמה שבועות, עד שאני זו שרצתה לדבר.
שלחתי לך פתק, שתיפגש איתי באיזור החביב עלי.
ישבתי וישבתי במשך דקות שנראו לי כמו נצח, ובול כשקמתי ללכת - כי חשבתי שלא תבוא, באת.
אין לי מושג איך לתאר את הרגשת השמחה הזו שהרגשתי אז. עדיין לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיך, ועוצמת הרגשות שלי אליך לא הייתה ברמה כפי שהיא היום.
המשכנו לדבר, ושמחתי לדעת שיש בנינו מכנה משותף.
משם זה המשיך לידידות +, כלומר, היו כמה רגעים מלאי אינטימיות שלי ושלך, אבל כל השאר היה במסגרת ידידות.
חזרת איתי ועם חברותיי הביתה. היה לנו כ"כ נחמד ביחד. אתה זוכר? שרדפתי אחריך עם כמות של דשא ביד, שלאחר מיכן החלטת לנקום וכששתיתי הפתעת אותי עם עוד עשבים? כמו בקומדיות הרומנטיות המטומטמות האלה, שבסוף השנים התאהבו.
בהתחלה, הייתי בטוחה שזה הדדי.
ואז הגיע השלב של ההתרחקות
בהתחלה, פשוט תירצת למה אתה לא יכול לבוא איתנו יותר
אחר כך זה המשיך לזה שסיננת אותי כששלחתי לך פתק שאנחנו צריכים לדבר
וכשהתקשרתי? תגובה דומה. טענת ש"יש אצלך מישהו" ברור שביררתי, ולפי המקורות, לא היה שם אף אחד.
הבטחת לי שתחזור אליי ולא חזרת.
אתה יודע איך הרגשתי!?
כל פינה בגוף הכאיבה לי. באותו רגע צרחתי שבה לי שתעלם, שתלך, שתתרחק. רציתי לשכוח את הכל, את הידידות, את האהבה הזו שאני עדיין מרגישה היום.
עד שבסוף זה הגיע להתעלמות מוחלטת, ואפילו לקטעים שירדת עליי באוטובוס
את הכאב שאני מרגישה קשה לי להסביר. זו תערובת של אכזבה, של כעס, של כאב, של תסכול ובעיקר של בלבול.
בכל יום אני זועקת שתלך, שתתרחק, אבל אחרי שאתה מתרחק, אני מתחננת שתחזור
מרגישה על רכבת הרים. פעם למעלה, פעם למטה
ואתה? לגמרי תורם לזה. אתה משחק איתי. תודה.
בהתחלה אתה שואל אותי "מה קורה" ו"מה נשמע"
ואז אתה מגיע בסוף יום הלימודים, עם החיוך הזה שלך, ואומר "בה לך ללבוש את הסוויטשרט הזה? הוא עם נזלת" וצוחק את הצחוק המרושע שלך, שלפעמים נשמע בעניי כמו הדבר הכי יפה בעולם.
אז בה לי לצרוח עליך את התסכולים שלי. ואז אתה תשתוק ותלך. ובצדק, לא יהיה לך מה לומר לטובתך.
וזה כואב, רק שתדע
וזו ההרגשה שחשים שנבגדים.
רגע..אני מתבלבלת. נבגדתי? לא היה בנינו משהו מיוחד, למעט הסודות והרגעים האלה של הבנה
אני רוצה לומר לך את כל זה בפרצוף, לא ברור לי למה אני עדיין שותקת
אולי כי אני מפחדת מהתגובה שלך. בדמיוני אני לא פוחדת, אבל במציאות אני יודעת שזה שונה מהדימיון, ושאולי המגע איתך יתנתק סופית
ואת הסיכון הזה אני לא מוכנה לקחת
| |
ואם נמאס לי?
אני אוהבת את יום שישי.
אחרי שבוע כ"כ לחוץ של כאב, של כעס, של תסכול ושל שיגעון, אני שמחה לקבל קצת חופש.
להדחיק את הבעיות שלי הצידה. ו..על מי אני עובדת. אני לא מצליחה להדחיק אותן.
ראשית - הכאב הבלתי נסבל שמקונן אצלי בלב. החלומות, הרגשות, המחשבות.
שנית - העובדות הצורבות שי עולה עלי בהכל. זה לא מניח לי לרגע.
שלישית - שאני מסתובבת בבית עצבנית, ואימא שלי שואלת אותי "למה?" "בלי סיבה" ובאמת כשזה בלי סיבה - היא מתעצבנת וצועקת עלי.
מוסיפה עוד מלח על הפצעים.
כואב לי הראש, הרגל, התחת. כל הגוף בקיצור.
אני מרגישה כ"כ מגעיל מבפנים, כאילו..לא יודעת
בה לי לצרוח. פשוט לדחוף את הראש לחלון ולצרוח עד שייגמר לי הכל
בה לי שיעזבו אותי בשקט
שהעניים המדהימות שלו יפסיקו להביט בי במבטים האלה שמשגעים לי את השכל
שהיא תפסיק להצליח עלי בכל מה שאני עושה
שאני אפסיק לקנא בה
שאני אפסיק לאהוב אותו
שפעם אחת בחיים שלי, אצליח לדחוק, לפחות לכמה רגעים את הבעיות הצידה, ולהיות מאושרת לכמה שעות, לצחוק כמו שלא צחקתי, ולקבל את החיבוק הזה שאני כ"כ צריכה
| |
כל הדברים שרציתי לומר - על הדף
נ יקרה
את חברה כל כך טובה שלי, וכל כך כואב לי לומר לך את הדברים במילים
אז מצאתי מקום לכתוב לך אותן כאן, במקום שהם בחיים לא יגיעו לעניים שלך
את החברה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי
מחבקת, מלטפת, שם שצריך אותה
את בנאדם ממש מיוחד, אבל..
יש בעיה. שתינו יודעות על הבעיה שלך
תראי, את וי הייתן מאז ומעולם החברות הכי טובות
תמיד הייתן ביחד. ואז הגיע הקטע בו אני הצטרפתי
אני מודה שבהתחלה ראיתי בעניים שלך שהיה לך קשה לעכל את השינוי הזה, שיש עוד בת בחבורה המצומצמת שלכן
אומנם מתחת על פניך חיוכים, אבל העניים שלך הראו מעבר לכל ספק שאת עדיין לא בוטחת בי כ"כ
זה בסדר, אני ממש הבנתי אותך. גם אני הייתי נוהגת ככה באותה סיטואציה. גם אני לא הייתי משתפת אותך ישר בכל הסודות ובכל הדברים האינטיימים שלי
עברה שנה, ועכשיו אנחנו כבר חבורה מלוכדת.
אף על פי שאני חולקת איתכן הכל, יש סודות בחיים שלי שאתן לא יודעות
רצף של אירועים שאני מעדיפה לשמור לעצמי
למה..? כי אני לא מוצאת את הכוחות לספר לכן את זה
כי אני לא חושבת שתהיו מוכנות לשמוע על צדדים אחרים בחיי
אבל נניח לזה כרגע וחזור לנושא העיקרי, שבגללו אני כותבת לך את זה
את יודעת היטב שאף על פי שאנחנו שלישייה -
אני מרגישה כאילו אנחנו רק זוג(לא זוג זוג, רק שתיים בקבוצה)
ובשתיים האלה נמצאות את וי. קצת צר לי לומר, אבל את לקחת חלק לא קטן בהפיכה שלנו לזוג ולא לשלישייה
את התרגלת לציית לכל פקודה שי נותנת
כאשר אני הצטרפתי, הנהגתה של י התהפכה, והדברים השתנו
השינוי היה קל ומהיר, לא משהו משמעותי בעני מישהי מאיתנו
אבל אנחנו היינו עיוורות למצב שלך
זה היה איזשהו שינוי בלתי צפוי שנפל עליך
לא רק שהצטרפתי - אלה גם העובדה שי כבר לא שליטה יותר
ואז..התבלבלת לגמרי
הסתבכת. התרגלת לציית לאנשים מסוימים.
לא ידעת להגיד "לא" ולשים גבולות
רק אחרי שיחה מעמיקה ביני לבינך, שיחת הנפש הראשונה שלנו, הצלחתי להבין את הכאב שהרגשת
אני ממש מצטערת על הכאב הזה
עכשיו נשארה רק בעיה אחת -
אחרי שכבר התרגלת לעובדה שי לא מנהיגה אותנו -
את ממשיכה לציית לה
ולמה זו בעיה? את תוהה
אתאר לך סיטואציה. תארי לעצמך מצב שבו אני וי מסכימות על כל דבר, שכל פעם שי אומרת משהו אני מיד מסכימה, וכשאת וי רבות אני רצה ישר אליה. רק אחרי הריב אני רצה אליך. ולפעמים אני אפילו לוקחת חלק בריב, ממש נפגעת בשמה
אז זו בדיוק ההתנהגות שלך
את יודעת כמה פעמים כאב לי? לא, לא על הריב השטותי כבר סלחתי
אבל העובדה שאת לקחת חלק בריב והוספת שמן למדורה -
העובדה שאת לא דיברת איתי עד שהשלמנו -
היא זו שהציקה לי וגרמה לי להרהר - מה המניע שלך?
את מחוברת אליה יותר מאשר אלי?
נ, אני ממש אוהבת אותך,
ואת באמת בנאדם מקסים, אוהב ואכפתי
אבל את גורמת לי לפעמים להרגיש שאני זו שעשיתי טעות בריב שלי ושל י.
את גורמת לי לחוש כאב נוסף, חוץ מהכאב שאני חשה בגלל הריב עצמו
אני באמת לא יודעת איך להסביר לך את הכאב שאני מרגישה -
כי מה לעשות, אפילו שנפגעתי מימך כל כך הרבה פעמים, אני אוהבת אותך בדרכי, כחברה
אני מקווה שביום מן הימים אצליח להגיד לך מה אני מרגישה ואת תצליחי לפתור את זה בנך לבן עצמך
מחכה לזה בקוצר רוח
| |
Is the wavelength, and buried beneath
ככה אני מרגישה.
הלב שלי נשבר לרסיסים ברגע ששמעתי את החדשות העסיסיות - הוא הציע לה חברות.
נהדר.
כמה עמוק נאלצתי לקבור את הדמעות, שהתעקשו לפרוץ מהעניים שלי באותו רגע.
למה אני צריכה את זה?
את הכאב המיותר הזה?
ועוד יותר חשוב - למה היא תמיד על הגל, ואני נקברת תחת גל ההצלחה שלה?
הטעם המר הזה, זה שמתפשט לך בגרון בשנייה שאת שומעת את הדברים האלה -
חשבתי שזה בסיפורים. רק עכשיו אני מבינה שזה לא
אבל באותה שנייה רציתי לברוח, רחוק, לא יודעת לאן.
להעלם
אילו רק הייתה יודעת כמה חסרת טקאט היא הייתה -
אם היא הייתה יודעת שבמשפט כזה היא יכולה לערער לגמרי את כל מה שצברתי -
אולי היא לא הייתה מספרת לי את זה
"לא יודע לא פוגע"
חבל שעכשיו אני כ"כ פגועה
בחיים שלי לא הרגשתי כ"כ..
איך לומר?
חסרת ביטחון
אולי נקברתי יותר מידי עמוק. חבל שלא נעלמתי באותה שניה
| |
I stayed here
נשארתי כאן. לבד.
מחכה ומחכה. אתה יודע, אין לי את כל החיים לחכות לך
רואה אותך צוחק עם אנשים אחרים
מסתכלת עליך במבטים גנובים, רק כדי לראות שאתה בסדר
שמחה ועצובה. אני שם איתך
אבל לא בדיוק לידך.
מסתכלת עליך מהצד. מוודאת שהכל איתך בסדר
אני לא יודעת לבטא את האכזבה שלי
אין לי ממש ממה להיות מאוכזבת, חוץ מעצמי
אולי הרגש הזה, האהבה הזאת גדולה עלי
אני לא יודעת כמה זמן עלי להמשיך לחכו
מרגישה אבודה. בעיקר..מבולבלת
מתי הוא יבוא? אני מרגישה כאילו אני עומדת באמצע הרחוב, בגשם, מחכה שתבוא עם מטרייה לאסוף אותי
לא משנה לאן, העיקר שתבוא ונהיה ביחד תחת אותה מטרייה
אבל כל זה רק בראש שלי
הכל חוץ מהתחושה
חבל שהיא קיימת בתוכי
אני ממשיכה לחכות
הבגדים שלי נרטבו לגמרי, השער, הפנים
כמו סינדרלה שהנסיך לא נתן לה את נעל הזכוכית
והיא לא הייתה מאושרת כל החיים,
ולא היה ארמון גדול
בעצם, היה ארמון ענק
אבל כ"כ ריק. כי אין נסיך
שכחו אותו. סינדרלה נשארה לבד לבכות את הפסדיה
בעצם, הוא שכח אותה
הרי, הוא נכלל בסיפור, באגדה הזאת שנתנה לי כ"כ הרבה ציפיות ופנטזיות
אבל הוא לא בא. סינדרלה מסכנה
במקרה שלי, אין ארמון
יש חומה. חומה גבוהה, שקשה לראות מהצד השני מי נמצא
אבל אני יודעת מי נמצא מעברה. אתה
אני מנסה לטפס על החומה, אבל אני לא מצליחה
אני יכולה להביט בך שעות דרך הסדק הקטן,
אבל עדיין תשאר חומה ענקית שתפריד בנינו
אני לא יודעת איך הסיפור הזה יסתיים
| |
ההרגשה הזאת
אני מרגישה כ"כ..שונה. כ"כ לא שייכת.
לא יודעת איפה המקום שלי בעולם
בטח שלא עם הבנות
אני מוצאת את עצמי עושה דברים שבכלל לא בראש שלי
את הזמן היקר שבו יכולתי לצרוח, לרוץ, להזיע אני מבלה בישיבה על הספסל(כאילו שלא ישבתי שעתיים רצוף בכיתה)ומרכלת על שטויות עם חברות שלי.
פשוט נמאס לי כבר שתמיד, אבל תמיד אנחנו עושות מה שהן רוצות
הן טוענות שאני אף פעם לא מתפשרת
אני טוענת שהן אף פעם לא מתפשרות בשבילי
אני מרגישה..כ"כ שונה מהן. ובכלל, מכולן, הבנות.
הן משחקות בגומי, מרכלות, מפטפטות
אני רוצה לשחק כדורסל, כדורגל.
אז החלטתי שזהו, שפאקינג נמאס לי
בלי לדפוק להן חשבון, הלכתי לשחק עם הבנים
ומצאתי שנהנתי. מאוד. הרבה יותר מאשר הייתי עם החברות שלי
כמובן שאחר כך הן כעסו עלי
הסברתי להן שאין להן ממש סיבה למה
הרי, יש לי עוד חיים חוץ מהן, לא?
אבל כשאני עם הבנות..הן נותנות לי תחושה שאני כ"כ..איך לומר את זה בהגדרה עדינה..? לא שייכת
שאני פריקית שאני מוזרה. שאני משוגעת על כל הראש ולא נורמלית
והן עוד מתיימרות להיות החברות הכי טובות שלי
לאן התדרדרנו...
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
