| 2/2013
לימדת אותי לכאוב
לימדת אותי הרבה על החיים.
נתת לי לכאוב, לסבול, להתייסר. אבל בן כל הדקות המהולות בכאב, למדתי דברים.
לימדת אותי לכאוב ולהתייסר, החדרת בי את האדישות, את הכעס. נתת לי לרדוף אחרי משהו שלא קיים, להאבק במשהו שהוא גדול ממידותיי. שפטת אותי והעמדת אותי למבחנים בלי להכין אותי, כשהפלת אותם אחד אחרי השני. הציונים היו סבירים.
גרמת לרוח המרדנות שלי להחשף אל העולם. גרמת לי להעריך את עצמי מחדש כילדה עלובה, רכיכה חסרת קונכייה.
נתת לי להרגיש הכי רע והכי לבד. ועדיין, למדתי מכך המון.
למדתי להעריך את עצמי. למדתי לשקם את עצמי מבין ההריסות והקריסות של הבניין שנפל על ראשי. למדתי לא להאמין. התחכום והאדישות נטבעו בי, אך לצידם גם הייתה שמחת החיים הבלתי-נלאת והאופטימיות.
הרסת לי את התמימות. לקחת מימני את הילדות והכנסת אותי לעולם חדש, מאתגר יותר, מסקרן יותר.
אך למרות הכל, לעולם לא אשכח איך נפלתי, ואתה באת, והיית, שם. בשבילי. דבר שלא ציפיתי שתעשה.
היית אחד המורים הכי קשוחים שאי-פעם היו לי, אבל בכל זאת, לימדת אותי המון.
לימדת אותי להעריך את עצמי בצורה לא-שגויה. למדת אותי שאת הבטחון העצמי שלי, רק אני יכולה לבנות. העמדת את בטחוני העצמי במבחן. ציון מאה.
בזכותך, מצאתי את המקום שלי, את הבלוג הזה. מקום בו אי-אפשר לשפוט אותי, מהסיבה הפשוטה, אני לא גלויה.
נתת לי להתחבא. להרגיש פחד. זרעת בי איימה, בחילה.
אך למרות הכל, היית לצידי.
ועל כך, מין הראויי שאודה לך, משום שלצד הדברים הרעים, אני עדיין מעריכה את מה שעשית למעני.
תודה.
| |
ואז הסתכלתי במראה
אני בטוחה שכל אחד ואחד מכם הגיע אי-פעם לסיטואציה של לעג.
אם זה על המראה, על האופי, על המשקפיים, על הפרצוף, על המוגבלות במקצוע מסוים(למשל, במקרה שלי, מטמטיקה)
ואני תוהה, למה כל כך חשוב לנו מה שאומרים עלינו?
אז הבנתי. כמו כולם גם לי אכפת מה יגידו עליי. זה בלתי נמנע. כמו הרוב גם אני מבקשת לפעמים להתבלט, וכמובן, גם לי אכפת מה אומרים עליי.
אז הבנתי שכשאחרים אומרים עלינו משהו זה כמו מראה נוספת, שבה אנחנו יכולים להסתכל על עצמינו. כשמלגלגים עלינו, בעצם תוקעים סכין בחולשה הכי גדולה שלנו, רומסים את הבטחון העצמי שלנו וגורמים לנו להתערער, כמו בניין אחרי סופת טורנדו קטלנית.
אז נכון, יש פעמים שאנחנו נופלים. אי-אפשר תמיד להימנע מנפילה, אי אפשר תמיד לקום על הרגליים ולהתעלם מהפציעה.
והיו המון פעמים שירדו עלי. על המשקפיים, על האף המעט גדול מידי, על הח'צקונים, על המשקפיים הכחולות, הכהות, על העובדה שאני מתנהגת כמו בן, על השיניים העקומות שלי..ירדו. ניסו לרמוס אותי. והיו פעמים שהצליחו. שהמילים הקשות שלהם פצעו את נשמתי.
לא תמיד קל לתקן את הפצע שפתחו. עד היום אני נזכרת בזיכרונות הצורבים, בטעם המר והמגעיל שהרגשתי, שמתחיל להתפשט לי בפה.
כשיורדים עלינו גורמים לנו להסתכל על עצמנו בצורה אחרת, צורה שהיא לא תמיד נכונה. אבל לרובנו יש נטייה להקשיב יותר למראה שאנשים אחרים אומרים.
אם אסתכל במראה שהם נתנו לי, אראה ילדה דוחה עם שיניים עקומות הרבה מהרגיל, עם התנהגות נוראית ועם מלא ח'צקונים.
אבל אם אסתכל במראה אמיתית, כזו שתלויה מעל הארון שלי, אני אראה ילדה..יפה. נכון, אולי השיניים שלי באמת קצת בולטות, ואולי אני באמת מתנהגת כמו בן, ואולי באמת יש לי המון ח'צקונים.
אבל כשאני מסתכלת על הילדה הזאת, היא מחייכת אליי.
ואני אוהבת אותה. ואת עצמי. למרות הכל.
| |
גם אני רוצה!
אומנם התאריך הזה כבר היה, אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב עליו, כי כל כך כאב לי בתאריך הזה, ולא מצאתי בתוכי את האומץ לספר. עד עכשיו
יום האהבה
אויב. האויב הכי גדול שלי.
התאריך השנוא עליי הגיע. זה התאריך המטומטם הזה, המושלם למאוהבים והנורא לבודדים, לגלמודים, אלו שעומדים בצד ולוטשים את מבטיהם, מנסים למצמץ בענייהם, להעלים את הדמעות.
רואה את המתנות העטופות והמושקעות מונחות על השולחנות הסמוכים של חברותיי, והקנאה בוערת בתוכי. עוד יום אהבה בודד. איזה יום נהדר.
הבנות מצחקקות בטיפשות, מקריאות לי את המכתבים המתוקים עד בחילה, כל מילה מלטפת, אוהבת, ננצרת. מעלה את הביטחון העצמי, לצד שלי, שנרמס.
"איזה כיף שיש לי חבר!" אני שומעת אותן אומרות בערך עשר פעמים בערך, ומתכווצת. אין מחזרים. אין אהבה באוויר.
רוצה גם להתרגש, ליהנות, להרגיש נאהבת ביום הזה, ולא לענות את עצמי, כשאני חונקת את הדמעות בפנים. אחרי הכל, גם אני בנאדם, גם אני רוצה להרגיש, להתרגש, לקבל מכתבים מתוקים עד בחילה.
לי לא מגיע להנות ביום הזה!?
לא רוצה להישאר ליד החברות שלי, בורחת לשרותים. מסתגרת שם.
ילדה אומללה. לא מסוגלת לפרגן.
גם אני רוצה להתרגש מהטימטום הזה, רוצה לצפות לתאריך הזה.
לא להיקבר במיטה שלי ולחכות שיחלפו עשרים וארבע שעות של לבד, עשרים וארבע שעות של בדידות
| |
"אני לא מכירה אותך יותר"
משפט אחד כזה, פצע את נשמתי.
אני מתכווצת. מנתקת. לא רוצה לשמוע אותה.
הדמעות יורדות. מעצמן. היא צודקת? לא יודעת להפסיד.
אני לא מכירה אותך יותר המילים האלה מהדהדות שוב ושוב בראשי, כמו דיסק שנתקע בתוך רדיו.
אני לא מכירה אותך יותר פחדנית. למה את מנתקת? למה את לא צועקת עליה שזה לא נכון?
אני לא מכירה אותך יותר אני לא מכירה את עצמי? למה אני בוכה? זה לא נכון!
אני לא מכירה אותך יותר זאת אני, ואני שלמה עם ההחלטה שלי!, נכון...?
אני לא מכירה אותך יותר אולי די!? רוצה לצרוח. משפט מטומטם. הוא לא נכון!
אני לא מכירה אותך יותר את מכחישה, אני מאוכזבת מעצמי. היא צודקת. את לא מסוגלת להודות שטעית? את לא מסוגלת להתנהג בבגרות?
אני לא מכירה אותך יותר הזיכרון שלי עדיין חורא לי. רוצה לנקום. דורשת נקמה. רוצה לראות אותם מושפלים, נרמסים, כמו שהם רמסו אותי, את הכבוד שלי, פצעו את הנשמה שלי.
אני לא מכירה אותך יותר ואני מכירה את עצמי? לא חושבת. מי את? מסתכלת במראה. הילדה עם השער החום והעניים החומות ירוקות לא מוכרת לי. לא מזוהה. בנאדם זר.
אני לא מכירה אותך יותר הטלפון מצלצל בלי הפסקה.
אני, מרוב פחד, מרוב טיפשות, לא עונה. פחדנית! אני רוצה לצחוק על עצמי. מה החוכמה להתחבא בתוך החדר הנעול שלי כשהטלפון מצלצל?
מסננת.
גם אני לא מכירה את עצמי
| |
החרא שלי
נהדר. לא יכולתם למצוא זמן טוב יותר לריב!?
אני בחדר שלי, עצבנית. הטלפון של אבא מצלצל בעקשנות. אבא לא עונה.
הולכת לסלון. להביא לי משהו לשתות. הטלפון מונח על השיש, סמוך לאבא שמשחק באייפד.
על הצג מופיעה...אימא?! אני בשוק. הפנים של אבא נעשות חיוורות מרוב לחץ.
בורחת משם במהירות בחזרה לחדר שלי. הטלפון של הבית מצלצל.
"הלו?" אני עונה, מתפללת שזאת לא היא.
היא שואלת למה אבא לא עונה. מהססת. למה אני מגנה עליו? לא רוצה שיריבו. בגללי. מתחמקת.
שומעת טריקת דלת. אבא הלך. פתק על השולחן. מביא משהו מסבתא.
צפויי. להעלם כשאימא באה.
אתה חושב שאין לי עניים!?
כעבור מספר דקות היא מגיעה. עצבנית עוד יותר מימנו.
אחרי כמה דקות הטלפון של הבית מצלצל. אני עונה.
"תני לי את אימא" הוא מבקש, בקול מהסס. ללא היסוס אני רצה לסלון, זורקת ת'טלפו ובורחת לחדר, לנסות לצותת דרך הטלפון שבחדר שלי.
שומעת את אימא מתחילה לצרוח עוד לפני שהרמתי את האפרכסת. לא רוצה לשמוע. בה לי להקיא.
רצה שוב, לחדר מחשב. לוקחת ת'אוזניות. שמה על האוזניים בעוצמה הכי גבוהה שיש.
לא רוצה לשמוע אותם. שיתגרשו כבר וזהו!
הריב שלהם בלילה לא עוזב אותי. הצעקות של אימא, הכעס של אבא. לא נותנים לי מנוחה. השמיכה מעל לראש שלי, שדחוף בחוזקה לתוך הכר. מתכווצת.
שייסתמו כבר. בחייאת. יש לי מספיק חרא גם בלי הריבים שלהם.
אימא נכנסת לדבר איתי. חוקרת אותי. לא רוצה לענות. לא רוצה להתערב.
השעה שמונה ואבא לא חזר. הלך בשש. אחי הקטן שואל איפה הוא. תמים.
לא רוצה לשמוע את התשובה. רצה לחדר. שוב. ממלמלת שאני נכנסת למקלחת. טורקת את הדלת.
הדמעות יורדות, בלי שליטה. מה כבר ביקשתי? נמאס לי לשמוע אותם. איך הם יכולים לעשות לי את זה!? יומים לפני יום המשפחה, והם רבים. העולם השתגע.
המים החמימים מעניקים לי תחושת ביטחון. שומעת דפיקות בדלת. נלחצת. זה אבא? לא רוצה לצאת, לא רוצה גם לשמוע. מגבירה את זרם המים הלוהט.
השכנים. נרגעת. לא לעוד הרבה זמן.
יוצאת מהמקלחת, לוקחת את הטלפון ובורחת שוב לחדר. לא רוצה שאימא תראה את העניים האדומות והנפוחות שלי. היא תחקור. לא רוצה שהיא תדע.
בוכה לה בטלפון. היא מנחמת. אומרת שיהיה בסדר.
בשביל מה אני צריכה את הטמטום שלהם? אוף, רוצה לצרוח עליהם, שישתקו.
שיריבו, לא כאן. בפעם אחרת.
מתכווצת. אם לא היה חושך הייתי בורחת מהבית הזה. ומהר.
| |
לעזעזל
מצליחה בהכל.
יש בנאדם מושלם בעולם הזה? אני לא אומרת שכן.
אבל היא..היא מקרה חריג.
בכל דבר שהיא עושה - היא מצליחה. בנים, חברות, לימודים. בהכל תמיד מעליי.
לא מבינה. למה את משווה? למה את כואבת? ממה את מאוכזבת?
היא יפה. היא חכמה. באופן טבעי מקובצות סביבה בנות, מגוננות, תומכות.
היא בנאדם טוב, אני לא אומרת שלא. היא פשוט מושלמת.
רזה, לא טוחנת שוקולדים כמוני. ציונים מעולים. פנים חלקות. יפות. נקיות מח'צקונים. מושלמות כמעט כמוה.
עניים יפות, חומות בהירות. שער בלונדיני ארוך.
עדינה, שקטה. מקסימה. חברה אמיתית. כנה.
אז למה אני מקנאה בה כל כך!?
כועסת על עצמי. היא חברה כ"כ טובה ואני? מקנאה בה ברמות שאין לתאר.
מוצאת את עצמי יושבת בחדר שלי, מסננת את המספר. לא מסוגלת לשמוע את הקול שלה.
הפעם, אני הרעה בסיפור. הקנאית. הטיפשה. זו שהעניים שלה רושפות אש.
תמיד, בסיפורים על נסיכות, מספרים על שלוש בנות. הגדולה, הבינונית, והצעירה.
מספרים איך הקטנה היא חכמה, יפה, מוכשרת, נסיכה לתפארת. ואיך הגדולה מקנאה בה, ורבה איתה.
אבל מי קבע שמי שמקנא הוא בהכרח מרושע?
ואני...איך אפשר שלא לקנא? בחוכמה? ביופי? באופי?
בה לי לצרוח. לא יודעת על מי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
