| 3/2013
אני צריכה אותך איתי.
את כועסת עליי. מטיחה בי שאני לא טובה. קראת לי "מפגרת, טיפשה, מעצבנת, קרציה, מטומטמת, ראש כרוב". אוסף מילים מרשים.
אני זוכרת איך נסענו ברכב. אני הצקתי קצת לאחי, סתם בשביל השעשוע. ופתאום צעקת עליי שאני לא טובה. שאני יודעת רק לעצבן. שאני לא מבינה שום דבר מהחיים שלי, ושאני אגואיסטית. אמרת שנמאס לך מימני. "אולי תהיי טיפה דומה יותר לחברות שלך"
אני מחייכת את החיוך המשועשע שלי כמו תמיד, אבל מבפנים הלב שלי נשבר.
את אולי לא רואה את זה, אימא יקרה, אבל אני בוכה.
נמאס לי לעמוד ולשתוק בשעה שאת מטיחה בי את העלבונות שלך. מצפה מימני להתנהג כמו חיילת, לבצע פקודות בלי לשאול שאלות. מתרגזת כשאני מביאה שמונים הביתה.
איפה הזמנים שבהם היינו החברות הכי טובות, אימא? איפה הם? את יודעת, זה חסר לי. אני מוצאת שאני לא מדברת איתך בפתיחות. אני לא כנה איתך. אני משקרת לך. וזה מכאיב לי, ההתרחקות שלך מימני. את לא רואה שאני פגועה, אימא? את לא יכולה לדאוג לילדה שלך? פצעת אותי, כמו שאף אחד לא פצע אותי מעולם.
אני בוכה עכשיו אימא.
אני בוכה כי את רחוקה מימני, ואני מתגעגעת אלייך למרות הכל.
| |
ציפורים. למה!?
הבוקר קמתי ביקיצה טבעית. השמש זרחה אבל התריסים היו מוגפים. אבל לא התעוררתי סתם ככה, די קשה להתעורר בשש וחצי בבוקר אחרי מרתון של תוכניות טלויזיה.
אני שמה את הכרית על הראש ומנסה לחזור לישון, לצלול לתוך עולם החלומות. אני מרגישה את העפעפים הכבדים שלי, את הראש הכואב שלי, ובכל זאת לא מצליחה להרדם.
אז הקול הצווחני שלהם מגיע לאוזניי. עורבים. אולי יונים. אני לא יודעת בוודאות. כל מה שאני יודעת זה שהם ישבו על עדן החלון שלי וצייצו בלי הפסקה. לא הבנתי מה הם רוצים לי מהחיים? מילא היתושים שמעירים אותי בלילה(ומזמזמים לי באוזן...בעע)ואז אני קמה עם עקיצות בכל הגוף, אז למה להעיר אותי אחרי שהצלחתי להרדם מהסימפוניות שלהם?
אז אני תופסת. הערוגה!
אני לא זוכרת אם סיפרתי את זה, אבל יש לי ערוגת ירק. גבעולים ירוקים ועגבניות שרי משובחות שאני כ"כ גאה בהן. זה אחד הדברים שמסבים לי הרבה שמחה, בעיקר להריח את הריח המתוק של העגבניות שהן מבשילות.
והציפורים האלה(לא ידוע עם יונים, עורבים, בכל זאת, קמתי בבוקר מטושטשת..)הדבר היחידי שקלטתי היה את המקורים הקטנים שלהן מנקרים את הגידולים שלי, אלה שכ"כ התגאתי בהם!
בסדר, אתם יודעים מה? מילא להעיר אותי, אפשר לחזור לישון. אבל למה להרוס לי את הצמחים בנוסף!?
לגרש אותם היה לא פשוט. הציפורים האלה היו כנראה ממש ממש רעבות, כי הן חזרו כל פעם מחדש. בסוף יצא שהייתי צריכה לדפוק על השמשה של הזכוכית כמו משוגעת. אז הם הסכימו לעוף.
אבל כשהכנסתי את הערוגה פנימה, פתאום אני קולטת את אימא שלי מאחוריי.
"את יודעת שהערת את כל הבית...נכון?"
אופס...
| |
ואני מקנאה. איך אפשר שלא!?
הרבה פעמים אני נעמדת מול המראה. אם זה לסדר את השער, אם זה לצחצח את השיניים, ואם זה סתם להתבונן בהשתקפותי ולהרהר.
כשאנחנו ישנות אחת אצל השנייה, נעמדות זו לצד זו, אני נדרכת. מנסה להתמתח ולהתנשא לגובה. בדרך כלל הביטחון העצמי שלי מוסיף לגובה שלי עוד עשרה סנטימטרים בערך, אבל לצידה אני מרגישה כמו עלה רמוס. כמו גבעול קטן ללא עלי כותרת. קטנה וחסרת משמעות.
השער הבלונדיני שלה גולש ומתסלסל בקצוותיו. גם אם הוא פרוע, עדיין יש בו משהו יפה. סביב הראש שלי נוצר כתר דמויי תלתלים שחורים, שלא יותר אלה תוצאה משער פרוע.
הח'צקונים שלי יוצאים אל העור. לא משנה בכמה קרמים אני משתמשת, הם בולטים, הם אדומים, הם מכוערים. לצד פניה החלקות והמושלמות, שעניי הדבש בתוכן יוקדות בחמימות. ואילו בעניים שלי משתקף רק קור, רואה וריחוק...בצבע חום-ירוק.
הרבה פעמים ניסיתי לעצור את ההשוואה הזאת המתרחשת בראשי. לא פשוט.
אנחנו כל כך שונות שאני לא מבינה איך אנחנו חברות. היא תמימה, מתוקה ומקסימה, ואילו אני אכזרית, עוקצנית, מתחוכמת. היא שקטה, פתוחה, מלאת רחמים כלפי אנשים. ואילו אני במצב לא מוגדר, פועלת מאחורי הקלעים ואם זאת עושה הרבה רעש והמולה מסביב. סגורה, לא משתפת איש בתוכניותיי.
אני כל כך אוהבת אותה שזה כואב. לידה אני מרגישה ביטחון וחמימות, ואם זאת, הקנאה הפושטת בי בכל פעם מחדש מרחיקה אותי מימנה יותר ויותר.
קשה לי. לא קל להיות החברה הכי טובה של מישהי שאת מקנאה בה עד טרוף. אין יום שבו אני מקווה שהקנאה הזאת תתפוגג, שאני אדע להעריך את עצמי בצורה נכונה.
בנתיים אני מעמידה פנים. חונקת את הקנאה מבפנים. בלילות מתאמצת לא לבכות. רק לכרית אני שופכת את הדמעות ואת הכעס.
אני לא רוצה לתת לזה להשפיע על החברות הטובה שלנו. אני לא יכולה לאבד אותה.
היא חשובה לי מידי.
גם אם בדרך אאבד את עצמי.
| |
עמדתי במרכז. צעקתי את נשמתי.
המילים הכואבות צולפות בי, כשחיוכים משועשעים ומלגלגים מקיפים אותי.
נדמה היה לי שהזמן עצר. רגליי מוסמרו לקרקע. חמתי בערה ועניי רשפו אש.
לא בכיתי. רק אידיוט יעמוד במרכז בנים ויבכה לקולותיהם הלועגים.
יישרתי אליהם מבט. רציתי לצעוק ולצרוח, אך דממתי. בשקט פלטתי לעברם קללות, כשאני מפלסת את דרכי בין הנערים הצוחקים, כאילו מילותיי לא הזיזו להם.
"גבר", שמעתי את האחד מהבנים פולט. נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה, אבל זה היה מאוחר מידי. הכעס שלי השתולל בגופי, ומפי נפלטו שטף של קללות. "לך תזדיין עם החברים הצ'וכים שלך!" צרחתי עליו את המילים, עומדת במרכז, מוקפת בבנים. המומים מפרץ הכעס שלי. שותקים כמו דגים.
אספתי את שארית הכבוד שנותרה לי וצעדתי משם, כשאני מושכת את הקפו'צון עד מעל לראשי. התביישתי במילים שאמרתי - מין הסתם לא ממש אהבתי לקלל. אך המילים הכואבות שלהם עוררו את הכעס שלי לתחייה.
חזרתי מההפסקה לכיתה רוחשת שמועות. לחשושים מכל עבר, הצבעות, מבטים המומים. כמובן, הם לא ציפו שאני, הילדה המסוגרת והשקטה, שאינה משתפת את תוכניותיה באיש, תצעק קללות כאלו ועוד בפני חבורה שלמה. אני הייתי רק אחת...
שם לא אני צעקתי. הכאב שלי צעק החוצה.
ומה הם כברו אמרו, "גבר"? אני בעצמי לא יודעת על מה היתלהטתי כל כך. אבל עכשיו, אני יודעת. ההשוואה הזאת וההכללה הזאת זה מה שעצוב לי, שהם שופטים אותי. זה הכאב שלי שצועק החוצה, תפסיקו לשפוט אותי! אז מה אם אני אוהבת משחקי כדור, מסתובבת עם בנים וצוחקת משטויות? זה מצביע בהכרח על העובדה שאני משתייכת למין הזה?
אני רוצה לצרוח. אני לא בדיוק יודעת על מי.
| |
it's to late
אני אוהבת את השיר הזה.
המילים שלו, הכנות, האמיתיות, גורמות לי להישאב לתוך עולם אחר.
עוצמת את עניי, יכולה ממש לשמוע את הצער מעבר לאוזניות.
יש לי את הקטע הזה, להימשך לשירים בעלי משמעות.
אבל זה...שיר שגורם לי להתרגש. שיר שאני יכולה לעצום עניים ולהקשיב לו.
לנצח.
השיר הזה גורם לי, משום מה, לראות איפה שהוא שם, את עצמי.
את הסיפור שלי.
"It's too late to apologize" כך אומר השיר.
"it's to late..." המילים האמיתיות, הכואבות, מהדהדות באוזניי ללא הפסקה.
אני רואה את עצמי, כאילו הציבו לפני מראה. במראה לא רק אני משתקפת. עוד צללית לא ברורה משתקפת שם.
מאמצת את עניי, לא יודעת לזהות.
אני רואה עניים חומות בהירות. עניים צוחקות, עניים שטמון בתוכן משהו...מיוחד. לא יודעת להגדיר מה.
משהו בעיניים שלו קורא לי להתקרב, משהו אומר לי ללכת לשם.
זה הוא. זה שגרם לי לסבול.
זו אהבת חיי. וזה מאוחר מידי לתקן.
| |
אני רואה אותך לנגד עניי.
משפשפת אותן. אתה עדיין שם. עומד ומחייך אליי.
הצמרמורת עוברת בכל גופי. צמרמורת קרה, צמרמורת של פחד.
אתה מתקרב מעט. אני מתרחקת. השמיכה נמצאת עד מעל לראשי ועור ברווז עוטף את כולי. אני מפחדת.
התמונות רצות מול עניי במהירות מטורפת. הראש שלי הולם בחוזקה.
הדמעות עולות לעניי. איך יכולתי להיות כל כך...איומה!?
אני רוצה להתקרב אליו, לחבק אותו, להגיד לו שאני מצטערת. אבל הראש שלי אומר לי להגיד משהו אחר.
אל תתקרב אליי
~~~
הוא היה אחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, ושאני מכירה.
פחדתי מימנו. פחדתי מימנו פחד מוות, כמו שלא פחדתי מאף אחד בחיים שלי. פחדתי להיות שם, לידו.
הוא היה שם בשבילי. הוא היה מיוחד.
הוא היה סבא שלי. נשמע קצת הזוי, נכון?
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, אף על פי שחלפו מאז כמה שנים טובות. הייתי בכיתה ב' או א'. ילדה תמימה, כזאת שלא מבינה שום דבר. הלכתי לבית-הספר, שיחקתי, צחקתי. לא ידעתי שקרה משהו. לא ידעתי שזהו, שזה אבוד.
אני זוכרת את הצלצול, סוף יום לימודים. בדיוק נכנסתי לצהרון שבו הייתי בצעירותי, אימא תמיד הייתה מקפידה לאסוף אותי בארבע בדיוק. אותו יום זה היה שונה.
בדיוק ישבנו בחדר המשחקים והטלוויזיה פעלה. ראינו "באקוגן" ובדיוק התנהל קרב המאה בין שתי דמויות. השיניים שלי היו חשוקות ועניי נחושות.
השחקן שאהבתי הפסיד. התבאסתי וכעסתי. רציתי ללכת להתפנות וכמעט נפלתי על אימא.
"אימא?" אני זוכרת שקראתי בהפתעה. הייתי מופתעת לראות אותה. איכשהו, הרגשתי שקרה משהו. הייתי ילדה קטנה, לא הצלחתי לזהות של אימי עובר משהו.
"בואי חמודה" היא אמרה וניסתה לחייך, כשהיא מושיטה אליי את ידה.
אני, כמובן, נתתי לה את ידי וצעדתי בהיסוס לעבר המכונית, אחריה. אימי נכנסה למכונית ואני התיישבתי מאחורה, כשהתיק שלי מונח לצידי ועניי בוהות בה בשאלה.
"אימא, למה באת מוקדם?" אני זוכרת ששאלתי בתמימות.
אימי העלתה על פנייה חיוך. זה לא היה חיוך רגיל, זה היה חיוך מלא בכאב.
"חמודה, סבא מת" היא ניסתה להגיד את זה בטון הכי אדיש שאפשר. לא שמתי לב שהקול שלה והיידים שלה רעדו.
סבא מת. איך מצפים מילדה בת שבע להפנים את זה? אבל באופן כלשהו, הבנתי.
משום מה, לא עלה בי הצורך לבכות. המילים האלו הדהדו בראשי, ללא הפסקה.
כמה שנים אחר-כך, התחילו ייסורי המצפון הבלתי פוסקים שלי. אני נזכרת עכשיו, אך מעולם לא חיבקתי אותו כי פחדתי מימנו יותר מידי.
הוא לא עשה לי משהו רע, פשוט משהו בו נראה לי מאיים. ועד היום לא הבנתי מה.
~~~
לא תתני לי חיבוק אחד? לפרידה?
אני...אני לא יכולה סבא. לא עכשיו.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
