| 4/2013
אני אוהבת את השירים שלה.
יש בהם עוצמה שלא מהעולם הזה. הם מלאים בכל כך הרבה רגש, בכעס, בשנאה.
יש לה קול מדהים. אני עוצמת עניים, עם האוזניות, מזמזמת איתה את המילים המוכרות כ"כ. המילים העמוקות, הקול המהדהד.
אדל. השירים שלה מדהימים אותי כל פעם מחדש.
כשאני רוקדת את השירים שלה, משלחת את התנועות בחדות לפי הטונים שבקולה, מרגישה כאחת, כמאוחדת עם השיר. כשאני רוקדת את הסגנון שלה, "סגנון אדל" כפי שאני קוראת לו, כל תנועה נעשת חדה, ארוכה, נטולת טעויות, ממש כמו השירה עצמה. הסיבוב, הסיחרור, כל צעד וצעד מותאם במיוחד למילה ולמנגינה. תנועה מושכת תנועה.
מדהים מה שיר אחד שלה יכול לגרום לתנועות שלי להעשות חדות כל כך.
וזה מה שאני אוהבת בשירים שלה כ"כ, שהם נכתבו במיוחד בשבילי ;)
| |
דקה של דומיה
את. כן כן את. שתינו יודעות מה עשית. מז'תומרת?! תעשי לי טובה, תורידי את המסכה הצבעונית הזאת. היא לא הולמת אותך. ועל הדרך תחליפי את הז'אקט הדכאוני הזה לחולצה אחרת. אבל עכשיו בכנות, יש לך משהו בארון שלא נתלה עלייך כמו שק?
די.
עכשיו אני פונה לכל האנשים שסובלים מהפרעות אכילה ואני שואלת: למה? למה להטביע על עצמכם את החותם "סובל\ת מהפרעת אכילה"? מה יוצא לכם מזה? נכון, המספרים ירדו מהר, אבל מהר מידי. כמו החיים שלכם יתקצרו מרגע לרגע. הליכה על הקרשים, אפשר לקרוא למצב הזה.
עד לא מזמן קראתי פוסט(http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=828017&blogcode=13750964)שנמצא כרגע במובילים והלב שלי נחמץ. למה אתם עושים לעצמכם את זה? את ההרעבה העצמית הזאת?
למה להגיע למצבים של בולימיה ואנורקסיה, כשאפשר ללכת לדיאטנית ולעשות את זה בצורה מסודרת ונכונה שלא תקצר את החיים שלכם? אז נכון, אני מבינה שנמאס לכן שיורדים עליכם, וכן, אולי אתם באמת לא מרוצים ממה שאתם רואים במראה, אבל בחייכם, אל תגיעו לקטע הזה של אנורקסיה.
בכנות, אני לא חושבת שאני שמנה. אני אולי משתדלת לא לאכול יותר מידי מתוק(לעזעזל, אני מכורה)אבל אני מקווה בשביל עצמי שבחיים לא אגיע למצב הזה, שהבגדים יתלו עליי כמו שק ואאלץ ללכת עם ז'אקט בתקווה שלא יגלו על התרמית שלי. אז יש לי חדשות בשבילכם: רואים. במקרה הזה, לשקר אין רגליים(במקומות אחרים השקר דווקא יכול לצמוח, אבל על זה נדבר בפוסט אחר)והרי בסוף יגלו. אז למה סתם להיסחב לאישפוז, כשאפשר למנוע מראש? הרי אנורקסי - לא סקסי. אנורקסיה היא דרך חיים קיצונית והרסנית.
למה להגיע אליה אם זה לא שווה את זה בכלל?
קצת חומר למחשבה, יקירי.
| |
מרוחקת.
אני מרגישה כל כך רחוקה, וכל כך קרובה. במרחק נגיעה.
הידיעה שהדבר שאני מצפה לו כ"כ קרוב; שאני ממש יכולה לגעת בו, לחוש אותו. זה מטריף אותי, אבל אני יודעת, שזאת רק אשליה מהאופוריה הזאת שאני חיה בה.
יש חומה. היא גבוהה כל כך שבקושי רואים את השמים מבעד לה. לא משנה כמה פעמים ניסיתי לפרוץ את המחסום, לעגל את השקרים, הם המשיכו לזרום, ובכמויות. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להיות כנה, להיפתח, פשוט לא הצלחתי. אולי זה באמת המצב שלי, אולי אני באמת ראויה לכינוי "זאבה בודדה"
כשהימים חולפים והזמן עובר, לפעמים אני רוצה לצעוק לו שיעצור לרגע, שאני לא עומדת בקצב. הרי חודשים שאנחנו ככה ולא עשיתי עם זה שום דבר, למרות שכל כך רציתי. בפעם הראשונה הרגשתי את הפחד לעשות משהו, את החברות היקרה נוטפת לי מבין האצבעות, מתמוססת ונעלמת.
אני באמת רוצה לנפץ את המחסומים שמרחיקים אותי מהן. כל כך רוצה, אבל מרגישה שזה מעבר ליכולותיי.
כי אני יודעת, בתוך תוכי, שלא תמיד הן יבינו. הן לא יודעות איך זה להרגיש כל כך מושפל, קטן, בגובה של דשא. נו, מה לעשות. אנחנו כל כך שונות. הן במעמד המקובלות, כיביכול. אף אחד לא מעז לרדת עליהן. ואילו עליי? אולי כן מדברים איתי, ואולי כן מחבבים אותי...אבל זה לא אומר שלא יורדים עליי. וזה כואב ובעיקר מתסכל, שעלייך יורדים ועל החברות שלך לא. ולא משנה כמה פעמים הן יגידו שהן מבינות אותי, המילים לא מפצות על הכאב, על הטעם המריר שמתפשט בפי. אבל אני לא בוכה, אף על פי שאין בושה בדמעות.
הן אולי לא רואות את מה שאני רואה. ואני כן יודעת להעריך את עצמי בצורה נכונה.
לפעמים אני תוהה מה הייתי נותנת בשביל להרגיש ליום אחד איך זה להיות מעבר לחומה, בצד שלהן.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
