שלום חביביי DD:

אז, אני מצטערת שנאלצתם לחכות הרבה זמן, הייתה לי תקופה קצת עמוסה ><

והיות וקיבלתי היום 50 במטמתיקה (-,-) החלטתי לעודד את עצמי ולהמשיך לכתוב את הסיפור הנחמדי, וזה הזכיר לי שבאמת הגיע הזמן להעלות פרק ((:

אז, אני אפסיק להציק לכם ^^

לפרק, תהנו ~

*-*-*

פרק 6.

זה היה יותר ממה שציפיתי.

טיפסתי במעלה הר גבוה ולפתע רגלי פספסה את האבן הנכונה וצנחתי חזרה לתחתית באיברים פשוקים.

"מה?" לחשתי ברעד.

"זה מה שג'ארד אמר לי היום. הוא יודע שאת חשובה לי ולכן הוא נתן לי את האפשרות להזהיר אותך."

הרגשתי מעורפלת, כאילו מישהו שחרר גז חומצי בתוך הראש שלי. הבטתי בידיים שלי בתימהון. אני רצחתי בן אדם.  "להזהיר אותי. מפני מה?"

"מפני המשפט שלך," אמרה קליאו בקול שקט. "ולהביא אותך אותו."

"עכשיו?" ידעתי שהקול שלי היה כל כך רגוע מרוב היסטריה.

קליאו הנהנה, "עכשיו."

היא לחצה על דוושת הגז וסובבה את ההגה.

לפתע כל אימת ההבנה נפלה עלי בבת אחת. התחלתי לרעוד ועיני נפערו בפחד.

"לא יכול להיות.." מלמלתי בקול צרוד, "קליאו, אני לא רצחתי. אני לא... לא הרגתי בן אדם, קליאו, אני – " חשתי בזיעה ניגרת על רקותיי ובלעתי את רוקי כמה פעמים. "לאן את לוקחת אותי?"

"אני רוצה שתדברי עם ג'ארד, הוא היחיד שיכול להסביר לך מה קורה באמת." ענתה קליאו.

בהיתי בידיים שלי. אותם ידיים שאחזו בסכין ודקרו למוות אדם בן שישים ושבע. בהבזק קל ראיתי את כל ידי מוצפות בדם. טיפות אדומות התגלגלו לאורך זרועותיי ונטפו על רגלי בכמויות.

מצמתי חזק על מנת לעצור את ההזיה הנוראית ובהיתי בפניה החיוורות של קליאו.

"ואז מה?" שאלתי, "קליאו, לא יכול להיות שאני הרגתי. אני.. הייתי זוכרת את זה, לא יודעת. המצלמה הייתה מצלמת את זה, משהו. קליאו, אני לא שפכתי דם. אני לא הרגתי."

קליאו נשכה את שפתיה בצער, "זה גם מה שאני חושבת, ארין. אבל את המקרה היחיד ששמענו עליו עד כה, והמועצה בטוחה שפעלת ממניעים אישיים."

"מניעים אישיים?!" לחשתי, "מניעים אישיים? לרצוח אדם מבוגר שמעולם לא ראיתי, מה לזה ול-"

"זה בדיוק מה שאנחנו ננסה להוכיח להם במשפט," אמרה קליאו. "אבל אני רק מסתבכת לך את המחשבה, ארין. חכי, עוד כמה דקות אנחנו מגיעות."

לפתע הבחנתי שאנחנו נמצאות ברחובות הקטנים שבכניסה לעיר. קליאו פנתה ימינה באחת הכניסות והחנתה את המכונית מול בניין ישן למדי. יצאתי מהרכב מסוחררת, רעדתי מאימה ומחוסר אמון.

"בואי," קליאו שילבה את זרועה בזרועי והובילה אותי במעלה המדרגות עד לקומה השנייה.

היא דפקה על דלת מספר ארבע וזו נפתחה כעבור רגע. אני לא יודעת למה ציפיתי, אך הופתעתי לראות בחור שלא נראה מבוגר ממני בהרבה, בעל שיער כהה למדי, עיניים בהירות ויפות כמו של ג'נה וגוף אתלטי לבוש בחולצה בצבע בורדו.

"קליאו," הוא חייך, "ואני מניח שאת ארין." המבט שלו לא התרצן, "בואו."

נכנסנו לדירת שני חדרים קטנה וביתית. קומקום רתח על השיש ומוזיקה התנגנה מתוך מערכת קטנה.

"אני אכין לכן קפה," הוא אמר וניגש למטבח בשעה שקליאו התיישבה בנינוחות על הספה וחלצה את נעליה. היה ברור שהיא מרגישה כאן לגמרי בבית.

"אני לא שותה קפה.." הצלחתי להגות, אך הוא התעלם ממני והמשיך בעבודתו.

כעבור רגע הוא חזר עם מגש ובו שלוש כוסות מהבילות וקערה עם עוגיות שוקולד קנויות.

"תשתי," הוא הורה לי. רציתי לסרב אך הוא התעקש בעיניו אז נכנעתי. לגמתי מתוך הכוס ותחושה נעימה עלתה בבטני. הוא יודע מה הוא עושה. נרגעתי.

"אז, אין לנו זמן לבזבז לכן אני אתחיל," אמר הבחור. "ארין, אני ג'ארד ווינסטון. אני האחראי על הארגון האזורי, ובעצם, אפשר לומר שאני האחראי עלייך."

"בן כמה אתה? שאתה האחראי עליי," כווצתי את גבותיי.

נראה שזה שעשע אותו, "בן שמונה עשרה, למה?"

"אתה לא אמור להיות בתיכון?"

"סיימתי תיכון לפני שנתיים," הוא אמר בחיוך.

"כיף לך," מלמלתי. נעצתי בו מבט מתוח, מחכה לראות מה ימשיך. הוא הביט לרגע בקליאו ואז שאל אותי, "אז, מה קליאו כבר סיפרה לך?"

"שבמועצה הזאת שלכם חושבים שאני רוצחת פסיכותית שהורגת זקנים בגלל מניעים אישיים, וגורמת לזה להראות כמו תאונה בלילה של ירח מלא." אמרתי, "אה.. כן, ואני מזומנת למשפט שלרוב יוצאים ממנו בהמתנה למוות."

 "את זה אני לא אמרתי," קליאו הרימה את ידיה בהתגוננות.

ג'ארד נאנח בצער, "הרוב של זה נכון. המועצה באמת חושבת שאת הרגת את הזקן ההוא וגרמת לזה להראות כמו תאונה. והם גם מאשימים אותנו על כך שלא חינכנו אותך מספיק טוב לשלוט על הכוחות שלך. הבעיה היא – ואת זה לא אמרנו למועצה – שאף פעם לא ידענו עלייך בכלל. בדרך כלל אנחנו כבר בקשר עם כל מושפעים הירח עד גיל שתיים עשרה. הארגון האזורי אחראי על כל המושפעים שבטווח שלו. ובמקרה שלך, היות ולא ידענו עלייך, לא יכולנו למנוע את הרצח."

"אבל אני לא רצחתי," התפרצתי לתוך דבריו.

"זה גם מה שאני חושב, ארין," אמר ג'ארד, "הרי את לא יודעת להישאר מודעת בשעה של ירח מלא. את כמו ילדה בת שמונה, חסרת יכולת התנגדות. לכן זה לא אפשרי שתוכלי להרוג מישהו מרצון. שכמו שאנחנו יודעים לשלוט במושפעות שלנו ולהישאר במודע, אנחנו יכולים להפוך את השליטה הזו למעשים. וזה מה שהמועצה חושבת שאת עשית. הפכת את המודעות שלך לרצח."

זה היה הגיוני לגמרי, "רגע, וזה מה שאני צריכה לומר למועצה במשפט שלי, לא?"

"בדיוק, ככה את תצאי זכאית על בטוח," אמר ג'ארד וחיוך עלה על פניה של קליאו, "אבל הם מן הסתם ירצו לאשר את זה ואת תצטרכי לעשות מה שיבקשו ממך. העניין הוא, שאם יתברר שצדקנו – וצדקנו – זה יעורר בעיה הרבה יותר גדולה."

"איזו בעיה?" שאלתי, מודאגת.

"העובדה שלא ידענו עלייך." אמר ג'ארד, "וארין, זה לא קשור לפיקוד כושל או חוסר תשומת לב, זה משהו אחר. בכל פעם שאדם בעל השפעת ירח יעמוד ליד אדם נוסף שהוא כזה, הוא ירגיש את זה. לא שהוא יראה דברים משונים קוראים פתאום, הוא פשוט יבחין בזה. ואנחנו לא הבחנו בך, זה אומר שמשהו מוזר קורה כאן. ואם לא הבחנו בך, מי יודע בעוד כמה לא הבחנו? ובשאר האזורים, יכול להיות שבזה הרגע מסתובבים עשרות מושפעי-ירח שלא מודעים לעצמם ועלולים להיפגע."

זה לא ממש הטריד אותי, מה שיותר הפריע לי הייתה הצורה שבה הם הגו את המילים 'מושפעי-ירח' כאילו זו איזו מחלה נוראית.

"את רואה, אמרתי לך שהוא יעשה את הכול יותר ברור," אמרה קליאו ולגמה מהקפה שלה. לפתע הבחנתי שהכוס האחוזה בידי ריקה לגמרי. טוב, לפחות יהיה לי הרבה מרץ לגיאומטריה היום.

"יש הרבה נערי-ירח באזור הזה?" שאלתי.

"לא המון, אבל כמה מהם מכירים אותך. לדוגמא מאט, הוא פגש אותך כמה פעמים ואם הכל היה קשורה הוא בטוח היה מבחין בהשפעת הירח שבתוכך," אמר ג'ארד.

"רגע, מאט? מבית הספר לריקוד? הידיד של ג'נה?" שאלתי בהפתעה גמורה.

"אני מניח שג'נה זאת חברה שלך," אמר ג'ארד. "כן. הוא."

ניסיתי לדמיין את הבחור שרקד עם ג'נה בצורה כל כך מושלמת הולך ברחוב כמו סהרורי. היה מצחיק רק לחשוב על זה.
הייתי הרבה יותר רגועה ממה שהייתי לפני כמה דקות אך לפתע עלתה בראשי מחשבה, "רגע, אם אני לא הרגתי את הזקן הזה – וכולנו יודעים שלא הרגתי אותו.. אז מי כן?"

"זה, ולמה שאותו אדם יגרום לזה להראות כאילו שאת עשית את זה?" אמר ג'ארד, "אלו שתי שאלות שאנחנו מנסים נואשות לחפש תשובות עליהן. אבל את זה תשאירי לנו, תנסי לחזור לשגרה. או שאולי תתרגלי לעובדה שפעם בשבוע את צריכה להגיע לארגון, ללמוד ולתכנן. בדרך כלל מספיק פעם בחודש, אבל היות ואת צריכה להשלים פער של חמש שנים, כדאי שנתחיל פעם בשבוע."

חייכתי, טון הדיבור שלו הרגיע אותי. הפליאה אותי העובדה שהוא האחראי על הארגון, הוא בסך הכול תלמיד כיתה י"ב. זאת נשמעת כמו אחריות גדולה מאוד.

"אז, יש לכן זמן למרתון של 'שודדי הקאריביים'?" הוא שאל ושלף קופסא מאחד המדפים, "קניתי את הגרסה המורחבת!"

שינוי כוון מפתיע במיוחד.

עיניה של קליאו נצצו וזה באמת נשמע כמו רעיון מצוין, אך שעורי הבית כמו קראו לי מרחוק ולכן רק הנדתי בראשי בעצב, "הייתי שמחה, אבל אני לא יכולה, ואני מניחה שאמא שלי כבר התחילה לתהות איפה אני."

"חבל," אמרה קליאו.

ג'ארד עשה פרצוף מתחנן, אך אני רק צחקתי ואמרתי, "אל תדאג, אני אהיה חייבת לך לפעם אחרת." קפצתי על רגלי ומשכתי אחרי את קליאו.

ג'ארד ליווה אותנו חזרה לדלת. "אז לסיכום, ארין," הוא אמר. נעמדתי מולו ביציאה. הוא הרים את ידו והסיט את שיערי אל מאחורי אוזני, "אין לך מה לדאוג, את נמצאת בידיים טובות." אצבעותיו החמימות ליטפו את לחיי בצורה אבהית.

חייכתי בביישנות לנוכח המגע, "נתראה בשבוע הבא."

"בהחלט," הוא חייך, "קליאו, את חוזרת אחר כך, נכון?"

"ברור," הא צחקה, "קדימה ארין."

ירדנו בחזרה במורד המדרגות ונכנסו לפורשה האדומה.

"נכון שהוא מדהים?" שאלה קליאו בשעה שסובבה את ההגה ונכנסה לעיירה.

הנהנתי במרץ, "הוא כזה מרגיע."

"נכון.." אמרה קליאו, "אני כל כך אוהבת אותו. הוא תמיד היה שם בשבילי, ארין. הוא הראשון שהיה שם כשאבא שלי עזב,ומאז הוא כמו המחליף שלו,זה דיי מצחיק, לאור העובדה שאנחנו כמעט באותו גיל."

"זה נחמד לשמוע אותך אומרת שאת אוהבת אותו," אמרתי בחיוך והבטתי בחלון.

קליאו שלחה מבט לעברי, "אנחנו לא זוג, אם זה מה שאת אומרת."

הופתעתי, "לא?"

קליאו צחקה, "אנחנו בקשר טוב מדי בשביל להפוך את זה לרומן. וחוץ מזה, אף אחד מאיתנו לא מרגיש משהו רומנטי לשני, ככה שזה לא משנה."

חייכתי, "אבל יש מישהו שאת מרגישה אליו משהו רומנטי?"

היא הרימה גבה מחוייכת, "דני מדהים, אבל אני מכירה אותו בקושי חודש וחצי.."

"לא התכוונתי ספציפית לדני," התגוננתי מיד, מחייכת.

קליאו צחקה, "ולך? יש מישהו?"

הנדתי בראשי.

קליאו רק חייכה ולחצה על דוושת הגז.

העיגולים השחורים מסביב לעיניי לא יכלו להיות ברורים יותר. והמבט המהורהר של ג'נה הוכיח את זה לגמרי.

הדבר הראשון שרציתי לעשות ברגע שחזרתי הביתה ביום הקודם היה להרים טלפון לג'נה. אך משהו פנימי עצר אותי.  נשכתי את שפתי, שמטתי את הטלפון ופניתי לספר הגיאומטריה.

"מישהי עייפה היום," אמרה קליאו והתיישבה משמאלה של ג'נה.

ג'נה הביטה בי וצחקה, "זה בדיוק מה ששאלתי."

"הייתי אתמול ערה כמעט כל הלילה בגלל שיעורי בית," אמרתי בטון מתחנן.

ג'נה הנידה בראשה, "חננה."

"ארין, מתי תביני שיש בחיים דברים שיותר חשובים מציונים?" שאלה קליאו.

ידעתי שזה נכון, אבל עד שאצטרך לעמוד במשפט פנים מול פנים על המועצה המלחיצה הזאת, אני מעדיפה להיות חננה שנאבקת על שמונים בגיאומטריה.

לפתע מישהו נעמד מול קליאו. הבטתי בו וזיהיתי שזה אחד מהבחורים שהתלהבו מהמכונית שלה ביום הראשון ללימודים. הוא לבש שוב את הקפוצ'ון עם הסמל של נבחרת הספורט של בית הספר והתהדר בתספורת חדשה.

"היי, מותק," הוא חייך חיוך שלא אהבתי, "את קליאו, נכון?"

קליאו רק הביטה בו בקרירות אך הוא המשיך כאילו ענתה. הוא הציץ לעבר הדלת, ראיתי את שאר הבריונים עומדים שם ומביטים. "אז, יש היום פתיחה של בר חדש, כדאי לך לבוא. יהיה כיף." מבטו סרק לפתע את מכנס הג'ינס שלה מלמעלה למטה.

"אני אוותר. החיים שלי לא עד כדי כך משעממים, אתה יודע," אמרה קליאו ונעצב בו מבט נוקב, "אז עוף מפה, ותיקח איתך גם את החברים שלך." ראשה הורה לכוון הדלת למרות שהיא לא הביטה בה אפילו פעם אחת.

הבחור הרים גבה מופתעת, אך נשאר לעמוד במקום.

"לא שמעת אותה?" נשמע קול מאחוריו, "היא אמרה שתעוף מפה."

הבטתי בדני בהפתעה. מאיפה הוא הגיע בכלל?

הבחור הסתובב לעברו של דני באיום. הם היו באותו הגובה ולמרות שמבחינת גודל הבחור היה גדול מדני, מי כמוני ידעה כמה פעמים בשבוע דני הולך לחדר כושר.

נראה לי שזה היה מתפתח למשהו מכוער אלמלא המורה להיסטוריה בדיוק נכנס לכיתה וסימן לבחור הגדול, "מרכוס – יש לך שיעור עכשיו, לא?"

הבחור, מרכוס, חיכה לרגע אך לבסוף יצא מהכיתה. עיניו עדיין נעוצות בעיניו של דני.

דני נשף אויר בכעס והתיישב במקומו. המורה התחיל לדבר, אך רגע לפני שהפניתי אליו את מלוא תשומת הלב, ראיתי בקצה עיני את קליאו מניחה יד על כתפו של דני ולוחשת, "תודה."

*-*-*

סוף לא דרמטי במיוחד, אבל העניינים מתחילים לזוז DDD:

מקווה שאהבתם!

תגיבו תגובות מכל סוג שהוא!! 

אוהבת תמיד,

נלי 33>