שאאאלום DD:

אוף אני מרגישה שנטשתי :( אבל זה היה שווה את זה כי התקדמתי בכתיבה ואני אוהבת את הכוון שהסיפור הזה מתפתח אליו ^^"

אז, התגעגעתי אליכם מאוד מאוד מאוד ואני מחכה לראות מה אתם חושבים על הפרק ♥

תהנו!

~*~*~

פרק 9.

"ראית את קליאו לאחרונה?" שאלתי את
ג'ארד כשהוא החזיר אותי מהשיעור השבועי שלי. השיעור היה מצוין, הצלחתי לעשות
מדיטציה במשך שעה שלימה וג'ארד אמר שבקרוב נוכל להתקדם לדברים יותר רציניים.

הוא חייך, "בטח שראיתי. ואני חייב לציין, דני הזה נשמע
בחור טוב."

הנהנתי, "הוא באמת בחור טוב."

המבט על פניו של ג'ארד נהיה רציני.

"מה?" שאלתי.

"אני.." אמר ג'ארד, "אני רק מקווה שהוא
יעמוד בזה."

"סליחה?" שאלתי.

"לא, זה לא מה שהתכוונתי," ג'ארד נאנח,
"פשוט.. אני מקווה שהוא יודע למה הוא מכניס את עצמו. קליאו היא בחורה חזקה
שבחיים לא האמינה באהבה. אם הוא הצליח לגרום לה להרגיש משהו, זה אומר שיש לו מקום
מיוחד אצלה. ועם מקום כזה באה אחריות. כלומר, יכול להיות שהיא באמת אוהבת אותו,
והיא יודעת את זה. ככה שאם הוא יפגע בה.. אני לא יודע מה יקרה."

כיווצתי את גבותיי, "דני אף פעם לא יפגע בקליאו."

"אני יודע שזה מה שאת חושבת ארין," אמר ג'ארד.
"ויכול להיות שזו גם האמת. אבל אנשים משתנים."

אני לא יודעת למה, אבל כשהוא אמר את זה פעמון מוזר צלצל לי
בראש. הבטתי בכף ידו שנחה על הרגל שלו ואחזתי בה. לא הרגשתי שום רגש שאמור להיות
לבחורה שנוגעת במישהו שהיא דלוקה עליו. הבטתי בתוך עיניו במבט מחזק וכשהוא חייך
נסוגתי אחורה. מבולבלת.

"טוב, אז בקשר לשיעור," אמר ג'ארד והוקל לי מאוד
שהוא הבחין במבוכה שלי והחליק מעליה, "אני חושב שאת מדהימה. אבל רק המלצה
קטנה, אולי כדאי שתנוחי לקראת השיעור הבא שלנו."

"למה?" שלאתי, מרימה גבות בחיוך.

"הפתעה." אמר ג'ארד, "ואגב, אני אצטרך את
המספר של חברה שלך.. ג'נה."

"מה הקשר של ג'נה לשיעור הבא שלנו?" שאלתי, אך
הוצאתי את הטלפון הנייד שלי.

"אמרתי לך כבר, הפתעה," הוא ענה.

משכתי בכתפי ולקחתי את הטלפון נייד שלו. הכנסתי את המספר של
ג'נה לתוכו והגענו לבית שלי.

שחררתי את חגורת הבטיחות ועמדתי לצאת מהרכב כשהוא הניח את
ידו על הברך שלו. צמרמורת אדירה חלפה במורד גבי ורציתי לבעוט בעצמי.

"נתראה," אמר ג'ארד.

חייכתי בהנהון קל, "כן. נתראה."

יצאתי מהרכב ונכנסתי לבית. הוא היה ריק, זה היה מוזר, הרי
אמא אמורה להיות פה בשעה כזאת.

התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. המנגינה שמבשרת על
תחילתה של מהדורת החדשות התנגנה באוזניי.

"ערב טוב צופים יקרים – " אמר הקריין עם הג'ל
בשיער.

הדקות חלפו לאיטן, לא הקשבתי למילה ממה שאמר הקריין עד שאמר
את המשפט הבא, "חוקרי תיק הרצח של פלנדלטון החליטו אמש שהמקרה בוצע על ידי
רוצח צעיר – " הזדקפתי מיד מטה אוזן. "שהגיע מאחורי האדם המבוגר ודקר
אותו בגבו. –"

תמונה איומה עלתה בראשי. ראיתי את עצמי, רוח רפאים יפיפייה
ואילמת, עומדת עם סכין ירוקה וגדולה מאחורי אדם זקן עם שיער לבן, מניפה את הסכין
ונועצת אותה בגבו. הדם הותז מגבו כמו מזרקה ולכלך את הפנים שלי.

כיביתי את הטלוויזיה בבת אחת. נענעתי את ראשי וחיבקתי את
עצמי. אני לא הרוצחת. לא יכול להיות... הייתי זוכרת כזה דבר. הדממה בבית שיגעה
אותי. התרוממתי ממקומי ולקחתי את הטלפון, מחייגת את המספר של אמי.

"הלו?" שאלה אמא מקצו השני של הקו.

"היי, אמא," אמרתי בהקלה.

"או, ארין – " היא הופתעה, "מה את עושה
עכשיו בבית?"

"מה זאת אומרת?" שאלתי, "חזרתי משיעור עם ג'ארד."

"אה.. טוב, אנחנו עוד מעט חוזרים."

"חוזרים?"

"אבא ואני."

"מאיפה?"

"אממ... לא משהו רציני. סתם, יצאנו קצת."

"אמא? הכל בסדר?"

"כן, מותק." אמרה אמא בקול שהיה אמור להרגיע
אותי, "אנחנו כבר חוזרים, אולי תזמיני את ג'נה?"

"היא בשיעור ריקוד," אמרתי.

"טוב, אז תעשי מה שאת רוצה," היא אמרה.

נעצרתי. 'תעשי מה שאת רוצה?' ממתי אמא שלי אומרת כאלה
דברים?

"אנחנו כבר חוזרים, להתראות מותק." השיחה התנתקה.

הבטתי בטלפון בהרהור. מה אמא מסתירה ממני? התיישבתי שוב על
הספה ולקחתי את השלט. העברתי מהר מערוץ החדשות והלכתי לסדרות המוקלטות. מטביעה את
השאלות שלי ב'איך פגשתי את אמא'.

אבא ואמא הגיעו כעבור כמעט שעתיים. איך שהגיעו נשאתי אליהם
עיניים מאשימות.

"נו?" שאלתי, "איפה הייתם?"

אמא חייכה בהתנצלות, "אמרתי לך ארין, סתם התחשק לנו
לצאת קצת."

נעצתי בה עיניים חושדות. אבל כשראיתי את כתם הקפה על החולצה
הלבנה של אבא שלי נרגעתי. "בסדר. איך היה?"

"נהדר," חייך אבא מיד.

התחשק לי לצחוק. הרגשתי כמו הורה מודאג שהילדים שלו יצאו
למסיבה. אירוני, בהתחשב בעובדה שאלה ההורים שלי שאני חוקרת.

"טוב, לוסי, אני עייף.. נראה לי שאעלה לנוח קצת,"
אמר אבא. אמא הנהנה והוא הדביק לה נשיקה ועלה למעלה.

התיישבתי חזרה על הספה. אמא התיישבה לצידי.

"אז איך היה בשיעור?" היא שאלה.

"נהדר," חייכתי, "ג'ארד אומר שאני מתקדמת
מצוין."

אמא הנהנה, "יופי. הוא מורה טוב? ג'ארד?"

"כן," עניתי מיד, "הוא מדהים. כזה מרוכז...
הוא מסביר נהדר! הרבה יותר קל לעשות מדיטציה כשהקול שלו הוא זה שמזמזם לי  בראש. יש לו קול קצת צרוד.. אפל כזה. טוב,
ג'ארד נראה בחור כזה, עם הרבה סודות. ממש מקודם הוא אמר משהוא על זה שאנשים משתנים
ומשהו מוזר היה לו בעיניים. כעס, נדמה לי..." המשכתי לקשקש על כמה ג'ארד נפלא
ומקסים כשהבחנתי בחיוך שאמא ניסתה להסתיר.

"מה?" שאלתי.

אמא צחקה, "סתם. פשוט נראה לי שאת מחבבת אותו."

"אמא – " מחיתי. בחיים לא דיברתי עם אמא שלי על
הנושא של בנים. זה לא הולך להשתנות בקרוב.

"היי, אני רק אומרת מה שאני רואה!" היא הרימה
ידיים וצחקה.

פלטתי נחרה לא מחייבת.

"אבל הוא נשמע בחור טוב, ג'ארד הזה. אני אשמח להכיר
אותו," היא המשיכה בנימה לא מחייבת שבכל זאת גרמה לי להרים לעברה מבט המום.

"מי את ומה עשית לאמא שלי?" שאלתי.

היא חייכה, "טוב, אני אעלה.. מוריס מחכה לי."

היא עלתה במעלה המדרגות אל חדר השינה שלה ושל אבא.

נשכבתי על הספה. הוצאתי את הפלאפון שלי ושלחתי הודעה לג'נה.

'אמא שלי רוצה לפגוש את ג'ארד.'

לא לקח לה זמן רב לענות. 'מה?!'

'היא החליטה שאני דלוקה עליו...' החזרתי.

'היא טועה?' ליד המילים האלו ג'נה שמה סמיילי מהורהר ליד
המילים האלו.

סומק קל פרח על לחיי. חשבתי על תשובה מוחצת שתמחק את כל
הספקות אך ג'נה הקדימה אותי,

'הפסקת להסמיק?'

'אוי תסתמי.' כן, ארין, ממש שנון.

סמיילי צוחק. 'אני דווקא חושבת שתהיו חמודים ביחד.'

'אני מתעלמת ממך.'

'אגב, הוא התקשר אלי לפני כמה דקות.'

'נכון! הוא רצה את המספר שלך... אמר שזה בקשר לשיעור. מה
הוא אמר לך?'

'חשבתי שאת מתעלמת ממני..'

'מפגרת.'

יכולתי לשמוע אותה
צוחקת, 'לא רציני,  הוא שאל מתי תאריך
היום הולדת שלך.'

'מה? למה שהוא ירצה לדעת?'

'כדי לאגרן לך מסיבת הפתעה, דאא.'

'ברור.' סמיילי מתפוצץ מצחוק.

'אני מתה על זה מכחישה ארין. את נשמעת כמו ילדה בת שלוש
עשרה (: '

'אין לי מה להכחיש. כי אין שוב דבר.'

'בטח.'

'הוא אמר שהוא צריך את המספר שלך בשביל להכין משהו לשיעור
הבא שלי. מה נראה לך?'

'אל תעבירי נושא! כאילו שאין לך ניסיון בבנים.'

'ג'נה, שתינו יודעות שהניסיון שלי עם בנים רק עושה רק
צרות."

'זה היה מזמן, ארין.'

'טוב, לא מספיק זמן.'

'ברור.'

'אני מדמיינת או שאת צינית?'

סמיילי צוחק, 'אני נכנסת להתקלח.'

'תהני.' סמיילי בצורת לב והשיחה נגמרה.

*

"נו?" שאלתי את ג'ארד, "אז אתה מתכוון לגלות
לי למה התקשרת לג'נה?"

הוא הביט בי וחייך. עמדנו בחדר האימונים המרופד. הוא בדיוק
חלץ את נעליו ונעמד מולי.

"את כבר תראי," הבטיח.

"אני יודעת את זה," אמרתי. "אבל למען השם..
יום הולדת? ברצינות?"

"היי, הייתי בסך הכל צריך להקליט אותה!" הוא
התגונן מיד. אבל אני כבר פרצתי בצחוק מתגלגל.

"מה את צוחקת?" הוא שאל. כשהמשכתי לגחך הוא זינק
עלי והתחיל לדגדג אותי. פלטתי צווחה וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. אם יש דבר שמכריע
אותי – זה דגדוגים.

"דיי!" צווחתי, נשנקת מצחוק. ג'ארד הפסיק. גם הוא
צחק. הצלחתי להירגע ונשמתי עמוק. גליתי שזרועותיו כרוכות סביבי ותחושה חמימה הציפה
אותי. הרגשתי את הנשימה שלו על האוזן שלי וחיוך שלא היה לו שום קשר לדגדוג עלה של
שפתי.

"בסדר," אמר ג'ארד,הזדקף, ופסע אחרונית.
"אחרי שצחקנו, אפשר להתחיל לעבוד. לא?"

הכרחתי את עצמי לא להסמיק, "בסדר גמור."

חייכתי והתיישבתי. משלבת את רגלי ומחכה להוראות.

"טוב, אז התמודדנו כבר עם ריכוז בכל מיני מצבים של
הסחות דעת," פתח ג'ארד, "אני דיי המום, האמת. אבל יש לי תחושה שתצליחי
לעמוד גם בשיעור הזה."

"לפי הכמות שאתה מדבר על השיעור הזה הוא אמור להיות
נורא קשה," הערתי.

המבט בעיניו של ג'ארד הפך רציני, "הוא באמת נורא
קשה."

"אוקי..." מלמלתי.

"נתחיל," אמר ג'ארד, "אז, רמת ריכוז הכי
גבוהה שאפשר – "

עצמתי את עיני, ממקדת את המחשבות שלי בשום דבר.

התעלמתי מקולות התנועה של ג'ארד והמשכתי בשלי, כשלפתע שמעתי
צרחה.

'ריכוז, ארין – ' הוריתי לעצמי. 'ריכוז!'

הצלחתי להתמקד.

צרחה נוספת. ועוד אחת אחריה. ואחת נוספת. ולפתע זיהיתי את
הצורחת.

ג'נה.

זה היה הדבר הנוראי ביותר שחוויתי. קולה של ג'נה רעם
באוזניי, היא צרחה כאילו מישהו מענה אותה, בצורה נוראית. רציתי לעזור לה! לשבור את
כל קירות המחשבה ולרוץ לעברה. אבל משהו בי נאבק ברצון המטורף הזה. משהו מטורף
אפילו יותר.

"ארין – " קולו של ג'ארד נשמע לפתע.
"ארין!"

הצרחות הפסיקו ומישהו ניער את כתפי.

עיני נפקחו בבת אחת. הייתי שוב בחדר האימונים, כפות ידי
מחסות את אוזניי וגופי חיוור לגמרי.

"מה – " מלמלתי בהפתעה, "מה קורה פה?"
הזדקפתי במהירות כמו מחפשת מישהו שמתחבא מפני. לקח לי לרגע להיזכר למה אני מבוהלת,
"איפה  - איפה ג'נה?!"

"ארין – " ג'ארד ניסה להשחיל מילה. אך אני המשכתי
להסתובב כמטורפת בחדר המרופד. "ארין – "

"ג'נה?" צעקתי, מביטה סביב, "ג'נה?!"

"ארין –" אמר ג'ארד בפעם הרביעית לאותה דקה. הוא
מיהר לעברי אחז בכתפי והכריח אותי להביט בו. " תקשיבי לי, הכל בסדר. זאת לא
הייתה באמת ג'נה."

"מה? אבל אני שמעתי אותה! והיא צרחה, היא קראה
לעזרה!"

"לא, לא, הכל בסדר." חזר ג'ארד, "זו לא
הייתה באמת היא. זה היה רק עוות של הקול שלה."

"אז ג'נה בסדר..." לחשתי לעצמי. פתאום נוכחתי כמה
אני נסערת. גופי היה מיוזע, פעימות ליבי דהרו, ונשמתי בכבדות רק מעצם המחשבה שג'נה
תשמיע אי פעם את הקול הנורא הזה.

"כן, היא בסדר." הנהן ג'ארד.

הרמתי אליו מבט. למה אני שמה לב שהבושם שלו נעים?

"אתה עשית את זה?" שאלתי.

"כן, אני עשיתי," הוא אמר בטון מרגיע.

"את העיוות?"

"כן."

הרמתי את ידי וסטרתי לו. (לא חזק מדי אך במידה שמשאירה
רושם) מבטו היה המום ומשועשע בו זמנית.

"בחיים, אבל בחיים, אל תפחיד אותי ככה שוב,
שמעת?" יריתי לעברו אבל חיוך היה על פני. הוא עמד במרחק של כמה פסיעות ממני,
הכניס את הידיים אל הכיסים והיטה את ראשו כשהביט בי.

החיוך נמחק מפני. באותו רגע ג'ארד כל כך דמה לו... נשכתי את
שפתי. במקום התחושה הנחמדה שהייתה בבטני בכל פעם שהייתי עם ג'ארד, עלה בי משהו
אחר. משהו עמום שהזכיר לי דברים שרציתי לשכוח.

זאת הייתה טעות. ידעתי את זה מלכתחילה.

היה אסור לי להידלק על ג'ארד. אני לא יכולה לגרום עוד סבל
לאחרים ולעצמי.

העלתי חיוך מלא בטחון על שפתי, "טוב. אז אחרי שאני
יודעת מה הרעיון של השיעור. נמשיך?"

~*~*~

הממ.. עוד לא עברתי על הפרק ככה שאם יש שגיאות הקלדה וכאלה, תסלחו לי ^^"

אוהבת תמיד תמיד,

נלי 33>

אגב, שמתי לב שהפרק ממש ארוך... סורי ><