שלום לכולם DD:
טוב, אז אני יודעת שהפעם האחרונה שהעלתי פרק הייתה לפני 5 ימים.. (5!!!) ואני נורא מתנצלת. פשוט אני רוצה להיות בפור בקצב הכתיבה של הסיפור ונכון לעכשיו אני רק בפרק 10-11 ככה ><
אז זה אומר שבימים הקרובים אני מקווה להעלות פרקים נוספים אבל לא מבטיחה ^^"
אגב, תודה רבה על כל התגובות המהממות! אתם פשוט מחממים לי את הלב ועושים לי טוב. אוהבת אתכם ♥♥
טוב, אז בנימה דרמטית זו -
פרק...
*~*~*~*
פרק 8.
כשיום חמישי הגיע, הייתי מרוגשת יותר מתמיד. הייתי צריכה
להתאמץ על מנת להקשיב לכל השיחות האינסופיות על ההופעה של ג'נה, דני שאל אותי
לעיתים תכופות אם הכל בסדר, ורק קליאו צחקה עלי בכל פעם שהביטה בי.
כשחזרתי הביתה גיליתי שאני מביטה במראה יותר פעמים מהרגיל,
וכשג'נה הגיעה עוד לא החלטתי מה ללבוש.
"אוף!" קראתי בתסכול וצנחתי על המיטה מטביעה את
פרצופי בכרית, "מה קורה לי?"
ג'נה שלפה את הכרית מתחת לפני וחבטה בה בראשי, "קוראים
לזה אהבה, מותק."
"כן, בטח." התיישבתי והסטתי את השיער מעיני.
"תעזי לי לבחור בגדים!"
חמש דקות אחר כך כבר עמדתי מול המראה לבושה בחולצה ירוקה
ויפה ומכנס שחור. ג'נה רצתה להחליק את שיערי אבל סירבתי בתוקף.
התיישבנו במטבח ופטפטנו עם אמא שלי כשלפתע נשמע צפירת
מכונית מבחוץ. יצאתי החוצה, מבולבלת, והופתעתי מאוד לראות את ג'ארד יושב במושב
הנהג של המכונית שמחוץ לבית.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"איך חשבת שתגיעי?" הוא צחק.
"לא יודעת.. הנחתי שקליאו תיקח אותי," אמרתי.
באותו רגע ג'נה יצאה מהבית ומיהרה לעברנו.
"אז אתה ג'ארד?" היא שאלה בחיוך רחב כשהבחינה בו.
מבט מופתע מאוד הופיע על פניו של ג'ארד.
"היי," המשיכה ג'נה כאילו דבר לא קרה, "אני
ג'נה, חברה של ארין." היא הביטה בי בחיוך גאה, "טוב, תיהנו
במסעדה!" ג'נה קרצה לי ומיהרה בהמשך הרחוב.
נופפתי לאמא שלי מהחלון ונכנסתי למושב לצידו של ג'ארד.
"מה למען השם זה היה?" הוא שאל.
"אהה.." אמרתי במבוכה, כשהבנתי מה ג'נה בדיוק
עשתה, "היא פשוט לא הפסיקה לנדנד לי לאן אני הולכת היום, אז אמרתי לה שאנחנו
יוצאים.. אני מקווה שזה לא מפריע לך.."
ג'ארד חייך, "לא. זה לא מפריע לי."
הוא לחץ על דוושת הגז, והתחלנו לנסוע.
הכניסה לבניין הקטן הייתה ריקה מתי שנכנסו. הבטתי סביבי
בשעה שג'ארד עשה את אותם השלבים שקליאו עשה בשבוע שעבר, ולבסוף הוא הגיש לי את
ידו, "בואי."
הבטתי באצבעותיי האוחזות בו בהיסוס וניסיתי לפענח מה בדיוק
אני חושבת בקשר לזה.
ג'ארד הוביל אותי במסדרון צר לתוך חדר קטן וחשוך.
"איפה האור כאן?" שאלתי, מנסה לראות משהו בחושך.
"רק רגע.." מלמל ג'ארד והאור נדלק כעבור רגע.
הבטתי ברגלי, שדרכו על מזרוני ספורט כחולים, וחייכתי.
"למה כל זה?"
"את הולכת לגלות," אמר ג'ארד. הוא ניגש לקצה החדר
וחלץ את נעליו. הוא סימן לי לעשות כמוהו ולבסוף התיישב על אחד המזרונים בשיכול
רגליים.
"שבי," הוא טפח על המזרון לצידו.
התיישבתי, מביטה בו בסקרנות.
"אז כמו שאת יודעת, כדי לשלוט בעצמך בזמן ירח מלא, את
צריכה לדעת לשלוט במחשבות שלך. ואת האימון הזה נתחיל עם מדיטציה. את יודעת מה זה
מדיטציה, נכון?"
"היי," אמרתי בעלבון, "אמנם בתור נערת ירח
יש לי ידע של כבשה, אבל זה לא אומר שאני מטומטמת."
ג'ארד חייך. הכרחתי את עצמי להתמקד בעיניו ולא לנדוד לעבר
החולצה בקצרה שלו, שהתאימה לו בצורה מושלמת.
"בסדר, אז נתחיל." הוא אמר, "תשכלי רגליים
ותניחי את כפות הידיים על הברכיים," הורה לי. עשיתי כדבריו והוא החל לדבר.
"עכשיו, ארין, תעצמי עיניים. הכל שחור, תתמקדי בשחור הזה. תנעצי בו את המחשבה
שלך."
לא הבנתי מילה ממה שאמר, אך השתדלתי לעקוב.
"על השחור הזה, את רואה את התבנית של האור שראית לפני
רגע. את רואה אותה מהבהבת בגוונים של סגול וירוק. אל תסתכלי עליה, ואל תתני לצבעים
להסיח את דעתך. להתמקד בשחור, ארין. בשחור האינסופי הזה."
הנימה שבה אמר את זה, הציווי הקל בקולו גרם לכל העניין
להישמע מאוד רציני. לכן עשיתי בדיוק כפי שאמרו מילותיו, להתמקד בשחור.
זה המשיך ככה במשך כמה דקות ארוכות. התמקדות בשחור..
התמקדות בשחור...
עיני נפקחו בבת אחת, ומיד החלו לדמוע. שפשפתי אותם במהירות
והבטתי בג'ארד בשאלה.
"פתאום הרגשת שאת לא יכולה לראות יותר שחור, נכון? שאת
חייבת לראות משהו," הוא אמר. גיליתי שהוא נמצא בצד השני של החדר, "כן..
אני לא יודעת למה." עניתי.
"אין לך מה לדאוג. זה מה שאמור לקרות. עם הזמן
משתפרים, למרות שממש הפתעת אותי. רבע שעה שלימה!" הוא הביט בשעונו על מנת
לוודא את הזמן המדויק, "בחיים לא ראיתי מישהו שעשה יותר משבע דקות בפעם
הראשונה. זאת הפעם הראשונה שלך, נכון?"
הנהנתי, "אז זה אומר שהייתי טובה, לא?" חיוך עלה
על פני.
ג'ארד הנהן ונעמד לצידי, "עדיין לא כוכבת, אבל סבירה
בהחלט."
דחפתי אותו, "חוצפן."
הוא צחק בקלילות וסימן לי להתיישב שוב. "קדימה, נסיון
שני."
בסיומן של שלוש שעות כאלו הצלחתי להתמקד בחושך במשך שלושים
וארבע דקות.
"זה באמת שיא," אמר ג'ראד בשעה שהסיע אותי חזרה
הביתה, "ואת יודעת מה ארין.. יש לי תחושה שאת בדרך הנכונה לכוכבים."
חייכתי, מוחמאת.
עיניו הבהירות ננעצו בי לרגע ואז חזרו לכביש.
בדיוק ברגע שאיחלתי לאבי לילה טוב הטלפון הנייד שלי הרעים
בתוך כיסי.
"כן, ג'נה?" שאלתי אפילו בלי להביט מי מתקשר.
"נו?!"
"מה נו?" סגרתי אחרי את דלת החדר שלי,
"עשינו מדיטציה במשך שלוש שעות."
"רק מדיטציה?"
"כן, ג'נה!"
"טוב, טוב.. בכל מקרה, הבנאדם חתיך הורס! תזהרי לפספס
אותו, ארין."
"את יודעת שאני לא רוצה-"
"לא מעניין אותי מה את רוצה, ארין לורנס. אני זאת
שיודעת מה טוב בשבילך."
"מה שתגידי." פרצתי בצחוק, "לילה טוב?"
"לילה מצוין."
השבועיים הבאים חלפו במהירות. זגזגתי בין בית הספר לשיעורי
בית לשיעורי ההשלמה. בדיוק כשהתחלתי להתרגל לעובדה שג'ארד אוחז בידי הוא נתן לי את
הכרטיס שלי. זה היה משעשע למדי, לשבת שם בזמן שהמחשב סורק את העיניים וטביעת האצבע
שלי, ולתהות האם אני מצטערת שהוא עושה את זה. גיליתי שלא ממש.
ביום שני שלאחר מכן חלמתי את החלום המפחיד ביותר שחלמתי איי
פעם.
התעוררתי ביער. הייתי לבושה בתלבושת של בית-ספר פרטי והיא
הייתה קורעה ומוכתמת על עורי. זרועותיי היו מכוסות בשריטות גסות ודם נטף מהם.
שיערי היה פרוע ונדבק אל פני על ידי דם קרוש ובפי היה טעם של חול.
ברחתי. אני לא יודעת ממה, אבל רצתי בצורה כמעט מטורפת.
הצלעות שלי צווחו עם כל צעד, ועיני, שהיו נעוצות כל הזמן בשמיים, היו מוצפות
בדמעות שטשטשו את ראייתי.
הרוח צלצלה באוזני, אך לפתע הכל השתתק. כמו בהילוך איתי
הרגשתי במשהו אוחז בי ומטיח אותי בקרקע. נשמתי נעתקה בגרוני וראיתי הכל כפול.
פני היו מוצמדות אל הקרקע וראשי רעד בצורה איומה. ירקתי מפי
רוק המעורבב בדם וחול והרמתי מבט רועד אל התופס. לא ראיתי את פניו מפני שהוא התנשא
מעלי, ולא הצלחתי לסובב את גרוני. אך עיני נישאו מיד אל השמיים וננעצו בירח העגול
והיפיפה שעמד בגאווה על שמיכת הקטיפה השחורה.
"בבקשה..." שמעתי את עצמי לוחשת ברעד,
"בבקשה..."
דמעה זוהרת ומלוכלכת נשרה מעיני אל אדמת היער והתעוררתי בבת
אחת.
אפילו שיעור היסטוריה לא יכול להיות עד כדי כך משעמם. ראשי
נח על השולחן ולא טרחתי לסכם מילה ממה שאמר המורה.
כשנגמר השיעור הלכתי ללוקר שלי והחלפתי את הספרים.
"חכי לי רגע.." ביקשה ג'נה בשעה שסידרה את השפתון
על השפתיים המושלמות שלה.
נשענתי לאחור, קליאו השיגה אותנו כעבור רגע.
התחלנו ללכת לכוון הכיתות שלנו כשלפתע נשמעה קריאה
מאחורינו, "היי מותק!"
לכולנו היה ברור שהקריאה מכוונת אל קליאו.
"אני יכולה לעזור לכם?" קולה של קליאו היה קר
כקרח.
"איזה נחמדה את," זה היה מרכוס, אותו בחור שהציק
לה בשבוע שעבר. הוא התקדם לעברנו ונעמד מול קליאו, "לא נענית להזמנה שלי. חבל,
היה יכול להיות כזה כיף."
"לך לעזאזל," סיננה קליאו.
"לא יפה לקלל," הוא הרים גבה וגיחך, "במיוחד
לא עם פרצוף יפה כזה."
"אתה כזה נחמד," קליאו חייכה בארס, "אבל אני
מעדיפה לקבל מחמאות ממישהו אחר."
הבריון גיחך, "השרוך עם השיער השחור? תעשי לי
טובה."
כחכוח גרון נשמע מאחוריו. מרכוס הסתובב ומצא את עצמו עומד מול
דני פנים אל פנים.
"היה נדמה לי ששמעתי אותך קורא בשם שלי," דני
הרים גבה. ועם המראה שלו, זו הייתה פעולה
הרבה יותר מרשימה מאיך שמרכוס עשה את זה.
"אז שמעת לא נכון," אמר מרכוס. ולמרות שהוא לא
היה גבוה מדני, הוא בהחלט נראה מאיים.
עיניו של דני ריצדו לרגע לעבר עיניה של קליאו, "תתרחק
ממנה."
"אה כן?" מרכוס גיחך, "תקשיב לי, כדאי
שתוותר. אתה נכנס למגרש הלא נכון."
"תראה, קטנצי'ק," אמר דני, "אני לא יודע מה
איתך, אבל איומי פוטבול לא בדיוק משפיעים עלי. תתרחק ממנה או ש-"
המורה המשגיח בדיוק נכנס למסדרון. כל התלמידים שהתקבצו סביב
כמו חתולים שרואים שמנת התפזרו בין רגע. דני ומרכוס המשיכו להביט זה בזה רגע נוסף,
ואז מרכוס עקף את דני מימין מטיח בו את כתפו.
דני נעמד לצידנו. רציתי להסיט את מבטי על מנת לתת לו
ולקליאו להחליף מבטים בשקט, אך מצאתי את עצמי בוהה בהם בחוסר טאקט מוחלט, בשעה
שעיניה המהורהרות והמבוישות של קליאו ננעצו בעיניו הנבוכות וכעוסות של דני.
ג'נה צבטה אותי בזרועי, "יש לנו שיעור."
התחלנו ללכת והכרחתי את עצמי שוב ושוב 'לא להסתובב!'.
קליאו הטיחה את התיק שלה בכעס על השולחן בקפיטריה,
"לעזאזל!"
ג'נה ואני הרמנו אליה מבטים בחיוך, "עדיין חושבת על מה
שקרה קודם?"
היא הנהנה והתיישבה לצידה של ג'נה, "אוף! למה לכן זה
לא קורה?"
צחקתי, "הם כבר יודעים בערך מכיתה ד' שעם ג'נה לא
מתעסקים, ואני פשוט לא יפה."
"שטויות," אמרו קליאו וג'נה.
"זו המציאות," אמרתי, "אתן הרבה יותר יפות
ממני."
"את עיוורת," אמרה קליאו, "אם לא הייתה יפה
הוא לא היה מסתכל עלייך בכלל. לא שהוא חושב רק על יופי, בכלל לא! זה רק ש.."
היא נאנחה אנחה עמוקה.
ג'נה הניחה את ידה על זרועה, "אל תדאגי, מרכוס בסוף יירגע,
הוא תמיד כזה."
"אני לא דואגת בגלל מרכוס," אמרה קליאו,
"נראה אותו מנסה לגעת בי. לא, אני יותר דואגת בגלל דני..."
"דני?" שאלתי, "למה שתדאגי בגלל דני?"
"לא חושב..." אמרה קליאו, "אולי אני סתם..
זה לא הגיוני."
"יש למישהו פה חוץ ממנה מושג על מה היא מדברת?"
שאלה אותי ג'נה והצביעה על קליאו.
קליאו חייכה, "לא חשוב. אני הולכת להביא לי
אוכל." היא נעמדה ונעלמה בין עשרות האנשים.
"הם הולכים להיות הזוג הכי מהמם בעולם!" ג'נה
רכנה לעברי.
הנהנתי בהסכמה. ללא ספק.
"מדברים על החמור," חייכה ג'נה והביטה מאחורי.
היא נופפה בידה, ודני התיישב לצידי.
"איך אתה?" שאלתי.
הוא הניח את ראשו על השולחן וזה בילגן את השיער שלו, שהיה
ארוך למדי, "איפה קליאו?"
"הלכה להביא משהו לאכול," ענתה ג'נה.
"אני אלך אל-" הוא פתח, אך לפתע קולו של מרכוס
קטע את דבריו.
"וואו, רגע, אחי. לא היינו באמצע משהו?"
איך שקולו של מרכוס נשמע, הכעס חזר לעיניו של דני, והוא
נעמד מיד.
"כן.." אמר מרכוס, "היית באמצע המשפט. משהו
בסגנון של 'תתרחק ממנה או ש..' או שמה?"
דני לא ענה, רק המשיך לנעוץ את המבט הכעוס במרכוס.
"מה שאני לא מבין," אמר הבריון, "זה בתור מה
אתה אומר את זה? בתור החבר שלה? כן בטח. אני יכול להתערב שאף פעם לא נישקת אותה.
או שכן? אה, אורמייר? נישקת אותה פעם?"
דני המשיך לעמוד בדממה ובזעם.
"בטח שלא. שלא נדבר על לגעת בה. פחדן כמוך..
נראה לך שיש לך סיכוי? לגעת בה, ללטף אותה? לשמוע אותה לוחשת את השם שלך. אה,
אורמייר? אתה באמת חושב שקליאו תלחש את השם שלך?"
זה היה נראה כאילו דני חטף זריקת התעוררות למשמע שמה של
קליאו. ידו עפה באוויר והוא העיף למרכוס אגרוף בפנים, והוא היה כל כך חזק עד
שהבריון פשוט הועף לקרקע.
כשהוא נעמד חזרה, אפו דימם. מרכוס זינק על דני וזרק אותו על
השולחן. שני הבחורים נפלו על הקרקע חובטים זה בזה.
ג'נה ואני ניסינו להפריד ביניהם מיד אך כשחבטה לא מכוונת
זעזעה את ראשי נסוגתי לאחור. היה המון רעש בקפיטריה והמוני תלמידים חטטנים מיד
שתקבצו לראות את האקשן, דחפתי כמה מהם, בחיפוש אחר קליאו.
ראיתי אותה כעבור רגע. עיניה פעורות, ומבטה מבוהל. מה שהיה
מוזר זה שעם הבהלה על פניה, הבעה אחרת הייתה נסוכה עליהם, התרגשות חמה.
בדיוק באותו רגע כמה בנים הפרידו בין דני למרכוס. השניים
נעמדו, ושניהם נראו מוכנים להתנפל שוב זה על זה, אבל המורה המשגיח בדיוק נכנס לחדר
האוכל וצווח, "להתפזר!"
התלמידים מיהרו למקומותיהם, והמורה המשגיח החל לצעוק על דני
ומרכוס ושלח אותם למנהל.
חזרתי לשולחן וצפיתי בגבו המתרחק של דני. קליאו התיישבה שוב
כעבור רגע לצידי מבטה מהורהר עד אימה.
"קליאו," ג'נה חייכה חיוך מרוגש, "אם אין לך
חבר שחור שיער עד סוף השובע הזה, מישהו הולך להיפגע."
קליאו רק חייכה ומשכה בכתפה, למרות שידעתי שלא שמעה מילה ממה
שג'נה אמרה.
*
הרמתי את ידי בפעם השלישית באותו שיעור.
"מה עכשיו ארין?" שאלה המורה בעייפות.
"לא, זו לא שאלה, המורה," עניתי במהירות,
"אני פשוט ממש חייבת לשירותים..."
המורה נאנחה, "בסדר, צאי."
קמתי במהירות מהכיסא ויצאתי מהכיתה, הרגשתי שעוד דקה
השלפוחית שלי מתפוצצת. רצתי לכיוון השירותים, אך כשהגעתי לקצה המסדרון ראיתי את
דני חוזר ממשרד המנהל, כבר צעדתי לכיוונו כשלפתע ראיתי את קליאו ממהרת אחריו.
הסתובבתי במהירות והתחבאתי בכניסה לכיתת הביולוגיה הריקה.
"דני, חכה רגע..." שמעתי את קולה של קליאו.
"קליאו, לא ממש מתאים לי לדבר עכשיו," ענה דני.
"אני לא רוצה לדבר," אמרה קליאו, "אני רק
רוצה לשאול אותך משהו." צעדיו של דני לא נחלשו, "אוי נו, אולי תעצור
לרגע?!"
הצעדים נפסקו בבת אחת, כאילו קליאו משכה אותו לעצירה.
השתררה דממה.
"למה?" שאלה לפתע קליאו.
דני גיחך בתסכול, "לא נכון. לא, קליאו, לא יכול להיות
שאת באמת שואלת את זה. 'למה?' ברצינות? לא הייתי מספיק ברור?"
הוא נעצר לרגע ונשם עמוק, "מאז שהגעת אני לא מפסיק
לחשוב עלייך. מאז שההורים שלי התגרשו נשבעתי שאני לא רוצה קשר רציני ואף פעם לא
הייתה לי חברה שבאמת אהבתי. אבל את.. את פשוט משגעת אותי. אני מסתכל עלייך ומרגיש
שהלב שלי דוהר. אני רואה אותך וזה גורם לי לחייך. אני שומע את הצחוק שלך ואני
בקושי מחזיק מעמד."
"אני.." לחשה קליאו.
"אני רואה עלייך שאת מפחדת מאהבה, ותאמיני לי שאני
בדיוק כמוך. אבל זה חזק ממני, אני נוגע בך בטעות וזה גורם לי לצמרמורת. אני לא
מסוגל פשוט להעביר על זה, קליאו. איך את יכולה בכלל לצפות ממני כזה דבר?"
קליאו ניסתה להשחיל מילה אך הוא המשיך בסערת הרגשות שלו ולא
נתן לה לדבר, "וכשהמחשבה שהיצור הזה עמוד לידך, המחשבה על הסיכוי הקטן שהוא
אי פעם יחזיק לך את היד הורגת ואתי. היא מפוצצת אותי מבפנים. בדיוק שאותה חוזקה
שהמחשבה על החיוך שלך עושה את זה-"
לפתע קולו של דני השתתק בבת אחת. לא הבנתי מה קרה, לכן
העזתי להציץ טיפה מאחורי הדלת. מה שראיתי גרם לי לשכוח מהשלפוחית המלאה שלי ולחייך
באושר; דני עמד עם גבו על הקיר וקליאו הייתה צמודה אליו, כפות ידיה אוחזות בעורפו
והם ושפתיה צמודות לשפתיו.
כשראיתי את ידו של דני אוחזת במותנה נזכרתי מה אני עושה.
הסתובבתי בבת אחת ומיהרתי חזרה לכיתה, אני אלך לשירותים אחר כך.
*~*~*~*
חיחיחיחיחיחי 3333>
תודה שקראתם, מקווה שנהנתם!
אוהבת תמיד תמיד תמיד
נלי 33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הסיפורים של נל 3>