עוד מעט יעבור כבר חודש מאז הניתוח
ואני מתחילה להתחרפן.
נמאס לי לשבת כל היום בבית, לבהות בקירות, לבהות בטלוויזיה, לבהות בפלאפון ולקרוא. לקרוא המון!
אלוהים אני לא בן אדם שקורא.
זה לא שיש לי משהו נגד זה, ההפך - מסתבר שאני אוהבת את זה, פשוט אף פעם לא היה לי העצבים לשבת על התחת ולקרוא ספר.
זה תמיד שעמם אותי ממש מהר לא משנה כמה הספר היה מעניין.
קראתי היום 100 עמודים. רק היום!
אני לא מצליחה להתרגל לרעיון שאני אשכרה קוראת.
בכל מקרה....
אני מתחרפנת.
ואני עוד יותר מתחרפנת מהעובדה שאין לי מושג מה אני עושה עם עצמי.
התחלתי להסתכל ברצינות על לימודים ולחשוב מה אני רוצה ללמוד ואיפה אבל גאד זה כל כך מתסכלל!!!!!
המידע הסותר הזה ואלפי המסלולים והמוסדות לימוד! איך אני אמורה להבין משהו?! ועוד לבחור?!?!
והפסיכומטרי המחורבן הזה!
יש לי חצי שנה עד הקורס ואני כבר שונאת את הקקה הזה!
הסיפרי הכנה האלו טגנו לי את המוח.. אני לא יודעת איך אני אשרוד שלושה חודשים של למידה אינטנסיבית...
הכסף בבנק הולך ונעלם, אני לא יכולה לעבוד בינתיים, אני לא סגורה על מה אני רוצה לעבוד בכלל!
אני חושבת על הטיול שהתחלתי לתכנן (בערך) עם חברה לדרום אמריקה.
אבא לא מפסיק להגיד שלא מתאים לי לטוס לזה אבל לא מסביר למה חוץ מ: "את יותר בחורה של אירופה, אני מכיר אותך"
"כן ואני חשבתי על יורו טריפ אבל הבנתי שזה לא בשבילי.."
"אני חושבת שאת נכנעת ללחץ חברתי"
"מה הקשר?!?!?!?!"
אין מרימה ידיים.
ואז אני חושבת על המקומות האחרים שאני רוצה לטוס אליהם: אמסטרדם, תאילנד, אוסטרליה, אירלנד, ניו זילנד, יפן, פיליפינים, הוואי ומשהו בסגנון כריתים כי לא יצא לי לעשות חופשה כזאת של ים ומסיבות..
יש יותר מדי מקומות שאני רוצה ואני לא יודעת איפה לדחוף הכל. אני מרגישה כאילו החיים שלי הולכים להגמר ברגע שאני אתחיל ללמוד ואני בחיים לא אוכל לטייל כמו שאני רוצה.
אבל נגיד שאני משתחררת מהמחשבה הזאת.. איפה אני דוחפת את כריתים, תאילנד ואמסטרדם?!
לכריתים אני כבר נהיית זקנה מדי כדי לחגוג עם ים י"בניקים
תאילנד זה חובה כי צעקתי את השם הזה במשך שנתיים
ואמסטרדם... הוו עיר הירוק החוקי.. לא צריך להסביר נכון?
ואז חברה סיפרה לי על הפתרון המושלם בשבילי שבהתחלה התנגדתי לו כל כך.
הביאה לי על מגש של כסף, או יותר נכון על מסך של אייפון, את הקפאת הזמן המושלמת.
משהו שפשוט יגרום לי לעצור את כל הטירוף הזה.
משרה בלונדון.
אני אעשה הקדמה קצרה,
אני מאוהבת בלונדון. קשות.
אני חושבת שזאת העיר הכי מדהימה בעולם (או לפחות ממה שראיתי עד היום) וחשבתי המון פעמים על לעבור לגור שם.
ו... חזרנו.
התגובה הראשונית שלי הייתה: "השתגעת?! מה לעבוד עכשיו בלונדון?! מה אני אעשה עם הפסיכומטרי והלימודים והלייזר?!! אני לא יכולה פשוט להפסיק את הלייזר לכל כך הרבה זמן!!"
היא כמובן אמרה לי - את חתיכת מטומטמת, אם אני לא הייתי באמצע הלימודים הייתי קופצת על זה ישר, את מאוהבת בלונדון איך את יכולה לסרב לזה בכלל וכו וכו
המשכנו את השיחה בזה שאני פסימית כהרגלי והיא אופטימית כהרגלה (לא מבינה אנשים אופטימיים..)
ואז החלטתי להתייעץ עם אמא.
סיפרתי לה על זה, על העבודה שם שזה במשרד התיירות של ישראל בלונדון, על משכורת שנתית של 120,000 ש"ח וכו וכו
עצה ממני: אל תספרו לאמא על עבודת חלומות שאתם לא בטוחים שאתם רוצים כשהיא במטבח עם סכין.
אז כמו שהבנתם אני קיבלתי איומים ברצח וצרחות "תתקשרי עכשיוווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
כמובן שלא עניינה אותה העובדה שיום שישי והשעה 5, ושאין לי בכלל מספר טלפון אלא מייל לשליחת קורות חיים.
אחרי שהיא הניחה את הסכין ונרגעה, היא עזרה לי לכתוב קורות חיים.
זה. הדבר. הכי. מעיק. שעשיתי. בחיים. שלי.
יותר מבגרות בהיסטוריה!
יותר ממסדר ניקיון ב 5 בבוקר!
יותר מלמידה לפסיכומטרי!
יותר מחיםוש מידע על מוסדות לימוד בארץ!!!!
אחרי 3 שעות של שבירת ראש וניסיונות לשפצר את הקורות חיים ההו כה ארוכים שמסתכמים בלימודים, עבודת מלצרות ושנתיים של התעסקות בתנאי שירות, סיימתי לכתוב את החרא הזה ושלחתי את זה למייל.
וכך, מעבודה שהתלבטתי לגביה, זה הפך להיות הדבר שאני הכי רוצה כרגע ומחכה בשקיקה לתשובה בחזרה.
לא קיבלתי עדיין תשובה וזה מחרפן אותי.
גורם לי לבדוק את המייל כל שעה.
גורם לי לבדוק 5 פעמים ביום ששלחתי את זה למייל הנכון.
גורם לי לתהות אם כדאי לי לשלוח עוד מייל כי אולי הם לא קיבלו 10 פעמים ביום.
אני צריכה קורס מזורז ב - איך להבין מה אני רוצה מהחיים של עצמי..
המלצות על מורים מישהו???
כינוי:
Little miss complicated
בבלוג זה
בכל הבלוגים
