אין לי מילת בטחון. רגע, לפני שאתם קוטלים אותי ואת חוסר האחריות שלי,
אין לי מילת בטחון לא בגלל שאני חושב שלנשלטת אסור לומר "לא". להפך.
אין לי מילת בטחון כי מספיק לי "לא" או "די" או "רגע" או "תפסיק". כי בלהט הדברים, אני לא סומך על מישהי שתזכור שהיא צריכה לומר "אנטארקטיקה".
ואם זה הורס למישהי את המשחק או את הפנטזיה שיבעלו אותה קצת בכוח תוך שהיא מוחה, אז אני מצטער. אבל אני מעדיף להרוס פנטזיה מאשר שיקרה משהו שמישהי באמת לא רצתה.
ואני לא כועס אם אומרים "לא". שמעתי על כאלו שאומרים "תפרטי מה הגבולות שלך לפני כי במהלך האקט כל מה לא הוגדר כגבול הוא לגטימי"
או כאלה שאומרים "מותר לך להגיד "לא" אבל ברגע שתגידי, זה נגמר."
אין לי בעיה שיגידו לי "לא". כמובן שאני משתדל להיות מספיק קשוב כדי בכלל לא להגיע לשם, אבל אם פתאום זה יותר מדיי, אני רוצה שתגידי לי "לא", או "רגע". זה לא ירצה אותי אם תשתקי ויקרה משהו שלא באמת רצית. זה לא יעשה לי טוב, ובטח שלא לך.
תני לי הזדמנות לעצור, ללטף, לשאול מה קרה. לומר לך שהכל בסדר. מקסימום נמשיך אחר כך, או שלא.
ואם מישהי קוראת פה ומישהו אי פעם יאמר לה את הדברים האלו, תתרחקי ממנו באותו הרגע.
חשבתי על כל זה בעקבות מותו של השופט מישאל חשין, ז"ל, שכתב את הדברים המאלפים הבאים כפראפרזה על מילותיו של דן אלמגור:
"כשאת אומרת לא, האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף עוד יותר מזמין מ'כן'? ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום - והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. 'לא' הוא 'לא'."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: