~ Hometown glory ~

חשבתי שקברתי אותך לפני שנים.

שאת כבר לעולם לא תחזרי לרדוף אותי.

אבל את כלבה רצינית,

שכנראה פשוט הסתתרה לה בפינה חשוכה, וחיכתה לרגע הנכון.

וחזרת, חזרת בעוצמה כזאת שכבר שכחתי שככה את יודעת להכות בי.

כבר שכחתי איך זה מרגיש שכלום לא משמח יותר. כלום לא מלהיב.

שכחתי שאת יודעת לכסות כל חלקה קטנה ומוארת בי.

שכחתי שאת יודעת להפוך את היום הקיצי ביותר לחדר חנוק, אפל וחשוך.

שכחתי איך זה מרגיש להסתכל מהחלון ולשאול 'למה? בשביל מה כל זה כאן? ולאיזו מטרה?'

שכחתי כבר איך זה מרגיש להיות לבד, כאילו העולם החיצון סגור בבועה בלתי נראת.

שכחתי איך זה מרגיש לא להרגיש כלום, להיות חלולה.

שכחתי איך צריך לזייף חיוכים, חיים, תקשורת...

והינה חזרת,

ככה סתם בלי סיבה.

ואת מוחקת כל חלקה יפה.

את צובעת את הכול באפור כועס ואבוד.

כאילו כל מה שבניתי ולמדתי ועשיתי במשך השנים האחרונות בכלל לא משנה.

כי לך קל כל כך לבוא, וזה מרגיש שמעולם לא הלכת.

לא חשדתי בך בהתחלה.

לקח שבועיים של בכי,

שבועיים של חרדה ביום ובלילה,

שבועיים של מחשבות חסרות חיים,

שבועיים של לנוע בין כעס - לבכי - לתסכול וחוזר חלילה.

שבועיים בהם שום דבר, פשוט שום דבר, לא משמח אותי.

והיום הודתי ביני לבין עצמי שחזרת.

אפלה וכבדה וכואבת,

חזרת.