כבר תרמתי

"אני לא בן אדם רכושני"

כשאמרת את זה ממש הצלחת לגרום לי לקנא. כי אני בן אדם רכושני. לא תמיד, לא לגבי הכל, אבל זאת תכונה שקיימת אצלי והייתי שמח להיפטר ממנה. וניהלנו שיחה על פוליאמוריה, והיה מעניין, ושאלת אותי שאלות קשות. באמת קשות, על הקשר שלי עם נוגה, והרגשתי שאתה כל כך צודק, ואני כל כך טועה. ושאתה חי את החיים כמו שאני הייתי רוצה. אבל אני מדבר עכשיו עם יוליה, כן, זאת הבחורה מהבסיס שיש לך קראש עליה. האמת שזה הדדי; אני יודע את זה כי זה כל כך ניכר בשיחות שלי איתה וכי הלב הרכושני שלי לא יכול להימנע מלהתכווץ כשהיא מדברת עליך. ואתה יודע מה, "אני לא בן אדם רכושני" בזין שלי. ופוליאמוריה גם. לא כי אני לא מעריך את חוסר-הרכושנות כתכונה ואת הפוליאמוריה כצורת חיים או לפחות כנושא שיחה מעניין ושווה התייחסות. פשוט כי שוב נוכחתי לדעת שהכל רק דיבורים. כי ליוליה יש חבר, שהיא אוהבת, ואתה והיא יודעים את זה. אני מניח שאתה גם מודע לתוצאות אפשריות של שתיית יין ביחד עם מישהי שבקראש הדדי איתך, פלוס מכתב שהיא תיארה כ"נורא יפה, באמת, ממש יפה". ואתה יודע מה, לא רק כי אני כבר לא המפקד שלך, זה כל כך מפריע לי שאני אפילו לא מתייחס לעובדה ששתיתם אלכוהול בבסיס, יש לך פאקינג נשק, כמה לא אחראי אפשר להיות? אסור לשתות ולנהוג, אז לשתות ולהיות בקרבת נשק? באמת, לא כי "הצבא אמר שאסור", טיפה של שיקול דעת. 

היא לא היתה מסוגלת לתאר לי את המצב שהייתם בו בצורה גרפית. לא ביקשתי, אני מניח שהיא רצתה, ואני מתוך יצר סקרנות טבעי וגם כי אני רכושני גם רציתי; אבל לא הראיתי את זה. אני אף פעם לא מראה. תרשום תרשום: זה שבסוף לא התנשקתם לא מאפשר לך - לכם - להתחבא מאחורי התירוץ של "לא קרה כלום". זה שלא היה חיכוך של לשונות, של שפתיים, ובאופן כללי העובדה שלא היה מגע במקומות בגוף שבקונצנזוס התרגלנו לחשוב עליהם כקו האדום של הבגידה, קו אדום שמאפשר לנו להגדיר בגידה במונחים של שחור ולבן, לא אומרת שלא קרה כלום. הנה תרגיל בהשראת האח הגדול, אם הייתם מצולמים, והיית יודע שחבר שלה רואה את זה, עדיין היית מתנהג אותו דבר?

אני יודע, אני לא הוגן. בעצמי כבר הגדרתי את מצב ה"מה שקורה בווגאס" שקיים בבסיס. לא חושב שנוגה היתה מחייכת בסלחנות או משתעשעת אם היא היתה עוברת על כל שיחותיי בוואטסאפ עם בנות אחרות. אני לא נזיר ולא טהור ולא גאה בזה. למעשה יש סבירות גבוהה שאני חרא של בן אדם. ואני אומר את זה בלב כבד, לא מהשפה ולחוץ.

אבל אני אמשיך לבקר את מה שאתה עושה. כלומר, לכתוב ביקורת בבלוג שאין שום סיכוי שתגיע אליו אי פעם.

אז איפה הייתי, אה כן, יין ורומנטיקה בבסיס. אני חושב שאחד מהדברים שמדאיגים אותי בסיטואציה הוא שהיא הולכת לכיוון מאד ברור. אז בהתחלה זה שיחות אל תוך הלילה על ריבוי אהבות, ואז שיחה על הקשר ביניכם ספציפית, שיחה מלאת הכחשות שברורות לכל מי שהיה בוחן אותה מהצד. מלאה בהכחשות ושכנוע עצמי. ואז היא קונה לך ספר מתנה בתחנה מרכזית (גם אני קונה לאנשים מתנות בלי קשר לכלום, כי אני נזכר שהם רצו משהו ואני בדיוק יכול לקנות אותו; פשוט כאן זה לא בלי קשר לכלום), ואז אתה כותב לה מכתב "נורא יפה, באמת, ממש יפה" ליומולדת, ואתם הולכים לאיזה מקום שקט בבסיס וחולקים בקבוק יין. יש כאן מגמתיות ברורה, כל כך ברורה שאפילו לא צריך מבט מבחוץ כדי לראות אותה. רק צריך להעז ולהיות כנים. אבל למה להיות כנים כשיש רומנטיקה. באמת, כולי קנאה על מה שיש ביניכם (אני רכושני כזכור). קראש הדדי זה אחד הדברים הכי מספקים שאני יכול להעלות על הדעת. ואני לא אומר "קראש" כדי להוזיל את עוצמת הרגש בסיטואציה, אלא פשוט כי המילה שתתאר את המצב לא מאד משנה, אז לא רציתי להשקיע זמן בלחפש את המינוח המדוייק. 

בחזרה לעניין המגמתיות, אני חושב ששאלה שצריכה להישאל היא מה בעצם השלב הבא. כי כנראה שמכאן זה לא ילך אחורה. אז קבעתם להיפגש בים, כמובן בקטע אפלטוני. שוב, לא שמפגש זוגי בביגוד מינימלי לא יכול להיות אפלטוני, גם קניית מתנה ספונטנית יכולה להיות אפלטונית. אבל אם קשר בין שני אנשים הוא לא אפלטוני, שום מפגש ביניהם לא יהיה כזה. בטח שלא מפגשים עם גוון רומנטי ברור, נגיד, זורק רעיון, לחלוק בקבוק יין באיזה בסיס נידח בדרום. נגיד להיפגש בים. אני מניח שלא הוזמנו עוד אנשים, ואם כן זה היה כדי להשקיט את המצפון. כדי לייצר משהו שיהיה אפשר לבסס עליו את ההכחשה, כדי שהיא לא תהיה תלושה לחלוטין מהמציאות. מה, לא היינו שם לבד, זה היה מפגש חברי ותמים.

"אני לא בן אדם רכושני".

אני לא יודע אם אני שמח או עצוב לגלות כל פעם מחדש שאני לא השקרן היחיד בסביבה שלי, לא היחיד שעובד על עצמו, שעושה מעשים שרואים רק את עצמו ולא שמים על מי שבסביבתו ומרפד את זה במילים יפות, תירוצים מתוחכמים והמון המון הכחשה עצמית והדחקה.