מיטה, 5 בערב, חושך של שעון חורף יורד על העיר; אני מחכה למרים בשביל אקרו, והיא מגיעה ממש מאוחר לעזאזל, וככה נשארו לי כמה שעות חסרות מעש. בינתיים דרור נכנס לחדר ובינתיים הוא גם נרדם ואני נשארתי לי לעשות כלום כלומר לעלעל אחורה בבלוג ולנסות להגיע לאיזו תובנה מרעישה ולהתלבט אם לענות לענבל בתגובות או שזה כבר לא רלוונטי וחבל. ובעיקר יוצא לי להרהר על כמה קשה לי לשבת לשיחה עם כל אדם שהקשר שלי איתו עמוק יותר מההחצנה המנומסת שקשרים הם היום לרוב ואיזה מבאס זה, בחיי, שאני לא מצליח שיהיה לי מה להגיד לא מצליח שזה יהיה טבעי ולא ירגיש לי מלאכותי עד כדי טעם של פלסטיק.
אולי צדקתי כל הזמן הזה וכשמכירים אותי גם אם זה באמת ולעומק ומרצון הדדי עדיין אני נגמר מהר מאד;
אני מת מפחד למצוא את עצמי חי חיים שמתיימרים להיות חיי הגשמה בלי להצליח לשאול על עצמי שאלות יחד עם אנשים אחרים סביבי בלי להצליח לעניין אפילו את עצמי בלי לדעת מה אני רוצה לעשות בחיים האלה. בעוד פאקינג חודש מעכשיו.
והמסיק הזה לא עושה לי טוב בצוואר וכבר אין לי חשק לכלום כרגע
דרך אגב, מי את, super stupid? הגבת לי פעמיים בעבר ולא עניתי מחוסר תשומת לב, ואפילו קישור לא השארת ולא שום דבר