כבר תרמתי

מעניין כמה בקרים של להתעורר בלי נוגה יעברו לפני שאני אקבל את הכאפה, ומעניין כמה היא תכאב. 

משהו בי, ואני יכול להגיד את זה מתוך האדישות המדחיקה שאני כנראה נמצא בה עכשיו, סקרן. אני לא מכיר את עצמי לבד. 6 שנים וחצי (ושבועיים. אבל מי סופר) העברתי עם נוגה, שזה, כמו שאיילה ניסחה בבהירות, רוב שנות המודעות וההתפתחות האישית שלי עד עכשיו. 

איילה גם קוראת לזה מצב מלחמה. למה שקורה איתי עכשיו, כאילו. זה בעצם הדחקה, בעצם ביצוע פעולות שגרתיות, שזו אגב הדרך הנכונה והמיידית להתמודד עם פוסט טראומה. סתם ככה לידע כללי. 

כבר הרגעים האחרונים של השיחה שלנו מעורפלים לי. ומוזרים לי. ואין לי כח להסביר עכשיו לאנשים, ולקבל את הפרצופים המשתתפים בצערי, את ההתעניינות הפתאומית והחטטנית מצד אנשים שלא באמת קרובים אלי. 

חודשיים; מעניין באמת מה יקרה. מעניין כמה מודעים נצליח להיות.

לא יודע מה עוד יש להגיד על זה עכשיו