עוד יהיה לך...

יש לי הרבה מילים לכתוב כאן. 

והכל כל כך טעון ומסובך ומורכב אצלי בפנים, שאני בכלל לא מסוגלת לבטא את כל הבלגן הזה. 

הראש שלי בשבועות האחרונים מפוצץ במחשבות. בזכרונות. בתהיות ובהרצות של תסריטים אפשריים. אבל בעיקר בהרבה פחד. 

ואני מותשת. והפחד הזה משתק אותי. 

ואני כל כך רוצה לכתוב כאן שדי, שאני מאמינה שאולי, מתישהו, יהיה לי כבר קצת טיפ טיפה של טוב. שאולי הטוב הזה הוא בעצם מעבר לפינה.

ואני באמת באמת רוצה להאמין בזה. אבל אני יודעת יותר מדיי.  

והעניין הוא שאני של פעם סלדה מדרך החיים של כל אותם האנשים שלוקחים בחשבון תמיד גם את התסריטים הרעים, ומזכירים אותם לעצמם ולסביבה. ועכשיו - אחרי השנה האחרונה - אין לי את הפרביליגיה שלא לעשות את אותו דבר - שלא לראות את הרע ולהפנים שגם הוא אופציה. 

אבל אם יש מישהו שמקשיב ושומע, אז אני מתחננת שהסכין הזאת מחרתיים תעשה רק את מה שהיא צריכה לעשות. שהניתוח הזה יצליח, שהוא יעבור בצורה תקינה, ושהתוצאות שלו יהיו טובות. אני מתחננת שרק למחרתיים תהיה לי טיפ טיפה של הפוגה מה"מזל הרע" או מה שזה לא יהיה שממשיך לדבוק בי כבר כמעט שנה. 

את החלק הזה שלמעלה כתבתי כבר לפני כמה ימים והשארתי בטיוטות. 

אני אחרי. 

אני בבית. 

אני עוד לא יודעת על התוצאות, אבל לפחות החלק של עד עכשיו עבר טוב - ועבורי מלכת הסטטיסטיקות הרעות זה בכלל בכלל לא מובן מאליו. 

ועכשיו אני בבית. מתאוששת. 

ומבינה. מבינה שיעבור עוד יותר מדיי זמן לפני שנוכל להמשיך ולנסות. 

עוד יותר מדי "זמן שיתבזבז" לו. ועצוב לי. 

כבר הייתי צריכה ללמוד עד עכשיו את שיעור הזמן הזה. ללמוד שאי אפשר לתכנן הכל ושלפעמים גם אם זה נדמה שאתה כבר שם, לוקח לדברים המון זמן לקרות. אז הייתי.