עוד יהיה לך...

חזרתי. 

אז קמתי בבוקר במצב רוח רע אחרי לילה רדוף בחלומות זוועה (שחזרו). 

אבל אז... הלכתי לפריסה/שתייה או איך שתרצו לקרוא לזה מהמשרד שלי. 

בדרך לשם חשבתי על זה שמחר אנחנו מחזירים את הרכב (ליסינג), שאני עוזבת את העבודה, ושבקרוב (שיגיע כבר) נעבור גם דירה - ועל איך אני בעצם קצת מחליפה חיים עכשיו, במעין תקווה מטופשת שאולי יתחלף לו גם הכאב. 

בכל מקרה, במסגרת הקטעים שאני חייבת שיהיו כאן - היה לי כל כך כיף (לא מאמינה שאני כותבת את זה).

היו מלא דברים שהבאתי (בהם מאפינס מושקעים עם קישוטים), והכל היה צבעוני ושמח. וכולם היו מבסוטים ונרשמו התלהבויות, ונאמרו שם עליי דברים שאני צריכה לזכור. 

וחזרתי. 

הייתי לזמן מה אני של פעם. הרגשתי לזמן מה כמו אני של פעם. לא אמא של ליה, לא זאת שאיבדה את הילדה שלה.

רק אני. 

וזה היה כל כך משחרר. 

והתלהבתי ושמחתי. 

וכשיצאתי לרחוב והיו הריוניות ועגלות שעדיין הכאיבו לי - זה כאב קצת פחות.

יכול להיות שזאת התרגשות מטופשת, אבל ההרגשה הזו "שחזרתי" - לא אכפת לי ממה היא הגיעה, העיקר שהיא הגיעה להזכיר לי על מה עוד אני נלחמת.