אני סולחת:
אני סולחת לכל אלה שאמרו לי מילים שלא הייתי מוכנה עדיין לשמוע.
אני סולחת לכל אלה שאמרו לי מילים שלא הייתי צריכה בכלל לשמוע.
אני סולחת לכל אלה שאמרו לי בשבעה שאני חייבת לחזור לעבוד כמה שיותר מהר - שזו "תקלה" בדרך, שבסך הכל ניסינו להיכנס להריון ולא הלך.
אני סולחת לכל אלה שגרמו לי להרגיש כאילו משהו לא בסדר בי על זה שאני נשארת בבית את כל תקופת חופשת הלידה.
אני סולחת לכל אלה שניסו "לטפל בי בהלם" "להכניס אותי מהר לשגרה" או בכלל - שחשבו שהם יודעים יותר טוב ממני מה עליי לעשות.
אני סולחת לכל אלה שחשבו שהכאב יתרפא דרך הילדים שלהם או ילדים של אחרים.
אני סולחת לכל אלה שהשוו את הכאב שלי לזה של השכנה/חברה של האח או סתם מישהי שפעם הכירו.
אני סולחת לכל החברים שהתרחקו. באמת.
אני סולחת לכל הקרובים אלינו שביקשנו (ולפעמים אפילו שוב) שיהיו שם - גם אם לא מפורשות, והם בחרו בכל זאת (במודע או שלא במודע) שלא.
אני סולחת לאלה שאמרו לי שלהם - להם כל זה כואב מדיי.
אני סולחת לכל אלה שהקטינו. שהקטינו את האובדן, את הכאב, את ליה שלי.
אני סולחת לכל אלה שלא הצליחו להבין שהייתה כאן ילדה.
אני סולחת לכל אלה ששכחו.
אני מבקשת:
אני מבקשת סליחה מכל אלה שהתרחקו כי חשבו שזה מה שאני רוצה וצריכה, ואני זקפתי להם את זה לרעה.
אני מבקשת סליחה מכל אלה שרק רצו לנחם, ושאני לא רציתי לקבל את הנחמה שלהם.
אני מבקשת סליחה מכל אלה שרצו לעזור לי ושאני לא רציתי לקבל את העזרה שלהם.
אני מבקשת סליחה מכל אלה שבתוך כל הכאב שלי לא הבחנתי שהכאב שלי כואב גם להם.
אני מבקשת סליחה מכל אלה שבתוך כל הכאב שלי לא הבחנתי שגם אצלם מתרחשים דברים: שמחות וכאבים אחרים - סליחה שלא הצלחתי לראות.
אני מבקשת סליחה מאמא שלי. הרחקתי אותך לכל כך רחוק, שקשה לי להתחיל עכשיו לקרב.
אני מבקשת סליחה מהמשפחות שלנו שעמדו למולי ברוב התקופה הזו חסרי אונים.
אני מבקשת מהם סליחה שלפעמים שכחתי שליה שלי הייתה גם קצת שלהם.
אני מבקשת סליחה מהאיש שלי - שקרה לא פעם ששכחתי שכל זה קרה גם לו. שגם הוא איבד ילדה.
אני מבקשת ממנו סליחה על הרגעים האלה שבהם היה נדמה לי שכואב לי יותר.
אני מבקשת ממנו סליחה על הפעמים בהם הוא ניסה לעזור, לעודד, לעשות טוב - ואני רק התעצבנתי וייחסתי לו רע.
אני מבקשת סליחה מהגוף שלי- על הציפיות הגבוהות, על האכזבות שממשיכות וממשיכות ועל ההרס העצמי.
ואת בקשת הסליחה הגדולה מכולן, אני חייבת לך. פוצקולית, ליה שלי. אהובה.
סליחה.
סליחה שלא שמרתי עליך מספיק טוב.
סליחה שלא הבחנתי קצת קודם.
סליחה שלא הצלתי אותך, קטנה.
סליחה.
התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב יום הכיפורים. היה לי קשה. ורק עכשיו התיישבתי לסדר את זה ולסיים.
השנה הזו הייתה ארוכה כמו מאה. ויש לי הרבה סליחות. אלה הן הסליחות שלי.
אז הסליחות שלמעלה הן ביני לבין הסובבים אותי - שזה החלק המשמעותי של יום הכיפורים, לא?
לגבי החלק הדתי - האמת היא שכשדיברו איתי על סליחות ועל יום הכיפורים שאלתי בחצי צחוק אבל בעצם ברצינות לגמריי - מה איתי? מתי מישהו מגיע לבקש סליחה ממני על השנה הנוראית הזאת.
"משבר אמונה" - ככה קוראים לזה?
"אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב
אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
