עוד יהיה לך...

בזמן האחרון קצת רועש כאן. 

זה קצת כמו השיר "דברים שאותי משמחים" רק בקטע של דברים שעושים לי חלחלה כזו. 

- חפצים (או מה שנשאר מהם אחרי הקופסא הורודה): הארון שלנו- סודר שוב. כל החולצות שלבשתי בתקופת הפגייה פשוט הועפו. לא מסוגלת לראות אותן. השארתי קפוצ'ון אחד שהאיש קנה לי מתנה כשהייתי באשפוז ושהייתי לובשת שם הרבה כשהייתי עושה לה קנגורו. הרחתי אותו (כמה מפגר?) והחבאתי מאחור. אולי יום אחד... 

-ריחות: ריח של החומר חיטוי. צמרמורת.

בכלל לפעמים קורה לי שפתאום משום מקום יש לי איזה זיכרון של ריח מאז. אני אפילו לא יכולה להצביע על מה בדיוק. פשוט מאז.

ויש גם ריחות יותר מוגדרים. היום למשל, מצאתי את עצמי עומדת מול המדף בסופר פארם כדי לבחור סבון. לוקחת אחד אהוב, מריחה ומחזירה. לוקחת את השני ומחזירה גם אותו. שניהם היו כאלה שפעם אהבתי. כאלה ששימשו אותי בתקופת האשפוז בבית חולים. כיוון שמקלחות היו שם מאמץ מלחמתי שלי ושל האיש שהסתכם בזה שאני עומדת והוא עושה את כל השאר, אז הריחות האלה מזכירים גם לו. אני כבר לא משתמשת בהם. 

- רעשים: הרעש הזה של המכונה שיוצא ממנה נייר לניקוי ידיים? אני לא יכולה לתאר בכלל את ריפלקס ההקאה שהוא עושה לי. מזלי שזה לא כל המכונות, שזה רק כאלה מסוג מסויים. 

ויש גם כמובן מקומות שלא מתקרבים אליהם, ואלה הן רק דוגמאות, רק דברים מהיום האחרון. ובחיי שזה פשוט כל כך כל כך רועש. 

ולפני כמה ימים חברה הייתה כאן, הם גילו בעיות פוריות ואני נאמתי לה על זה שצריך סבלנות, על כמה אי אפשר לתכנן, על איך צריך להבין שיוצאים למסע ושלא יודעים מה יקרה בדרך... ואמרתי את זה במעין השלמה כזו. במעין נינוחות ואמונה. במין חוזק כזה שמנותק כל כך מכל הכאב. והבטתי על עצמי מהצד ובקושי הצלחתי לזהות את עצמי. ואהבתי כל כך את הגישה הזו: את האני הזו שלא ממוטטת מהידיים הריקות.