עוד יהיה לך...

אז התחלתי בשבוע שעבר את הקורס. 

נזרקתי למים העמוקים כל כך בדמות סדנה עם לינה. ארבעה ימים של מרתון  ו"משחקים" עם כשלושים אנשים חדשים. 

בערך שבועיים לפני התחלתי לאכול לעצמי את הראש: לספר? לא לספר? בסבב הכרות הראשון? בהזדמנות השנייה? רק לבנות שיתגלו כקרובות יותר? 

רק לצוות ההכשרה? 

מליון מחשבות. רוצה להתחיל מחדש. בעצם, זה חלק ממני. הם חייבים לדעת על ליה. אבל שלא יסתכלו עליי במבט מרחם. לא רוצה להיות ה"מסכנה" שהבת שלה מתה. אבל רוצה לצרוח את זה. 

אז התחיל סבב הכרות. כל אחד התבקש להביא משהו/ לעשות משהו/ לגרום לזה להיות יצירתי, כדי שיוכלו להכיר אותו (בלי קשר למצבי, זה נורא בדיוק כמו שזה נשמע). ואני הייתי בין האחרונים. עברתי את השעות (כן, כן, שעות!) האלה דרך הודעה על מישהי שלא הגיעה כי היא בחדר לידה, דרך הריונית אחרת שחיה למזלה בעולם שכולו טוב, דרך הבחור הראשון שדיבר על הילדה שלו - היא בת שלוש, הוא הביא את הברכית של דורה שלה. ואז המשכתי דרך עוד איזה שלושה אנשים שבחרו להביא תמונות של הילדים שלהם. במשך כל הזמן ישב לידי מישהו שהבת הבכורה שלו בת חודשיים. הוא לא הפסיק ללחוש לי כמה הוא מקנא באלה שהילדים שלהם גדולים, כמה הוא מחכה לזה...  

למות - כבר אמרתי? 

אבל, שרדתי את זה. כמו גדולה. עם חיוכים ועם כל המופע כולו. אף אחד לא יכול היה לדמיין. בחרתי שלא לספר. הייתי הרבה פחות חברותית מעצמי, הרבה פחות שמחה. הרבה יותר מרוכזת בלהחזיק, אבל הם - הם לא יכלו לתאר לעצמם. 

בערב הראשון התחלקנו לקבוצות קטנות. שלושה אנשים. אני, הבחור עם הברכית של הדורה ועוד אחד. אני הרחבתי על עצמי, השלישי הרחיב, ואז הבחור עם הברכית של דורה דיבר. הוא דיבר שוב על הבת שלו, ואז הוא סיפר שלפני הבת שלו, הייתה לו בת נוספת - יהלי. היא נפטרה בגיל שנה.

אין לתאר את מה שזה עשה לי.

בשם ההוגנות, בקול חנוק סיפרתי בקצרה.

באותו ערב ישבנו אני והבחור עם הברכית של הדורה וחפרנו. וגם למחרת חפרנו. לפעמים - אחרי שנאמרו מילים מסויימות (עיין ערך הרצאה שתמציתה הייתה "תחשוב טוב יהיה טוב" - הייתי גאה בעצמי רק על זה שהצלחתי לשבת שם) דיברנו רק במבטים.

לראות אותו שם -  5 שנים אחרי שהבת הבכורה שלו נפטרה, היה טוב עבורי. 

והחפירות שלנו על ליה שלי ועל יהלי שלו, ועל מה זה עושה לנו, ועל אלוהים ועל החיים... השיחות הללו אפשרו לי לתת לזה מקום מבלי שזה הפך לדבר העיקרי. השיחות הללו כאילו "פינו לי מקום" להתעסק בשאר הזמן בדברים אחרים. 

ויש לי עוד הרבה להוציא, כי זה היה כל כך מורכב כל עניין ההכרות הזה, וכל כך הרבה אנשים סביבי שלא יודעים מכלום, ואני - ש"עליתי להופיע" לכל כך הרבה זמן. וזה ממשיך מחר - אני נכנסת לשבוע עמוס עמוס ומטורף. ואני תוהה איך יהיה ומה יהיה. ותוהה גם איך יהיה כשעוד מעט הם ידעו. 

וחגגנו יום נישואין. 5 שנים. וקשה להימנע מהזכרונות של שנה שעברה. איך האיש קנה לי שרשרת חמסה קטנה (היה לי קטע כזה, למרות שזה בכלל לא אני), ואיך הביאו לי בלונים לבית החולים וכל הצוות שם איחל לנו ברכות. איך הייתי על גג העולם. יודעת (חושבת) שיצאנו מכלל סכנה. איך היו לי צירים חזקים ביום הזה - וכל הזמן איימתי עליה בחצי צחוק שלא תגנוב את ההצגה. שתשאיר לי את יום הנישואין רק שלנו. 

עצוב. 

וטסנו לסופ"ש לכבוד המאורע (פעם שלישית בחו"ל בפחות משנה - אין ספק שאני מנסה בכל כוחי לברוח מכאן). והיה כיף. והצלחנו להנות טיפה. 

 והתאריכים מתקרבים בצעדי ענק... 

אפילו מזג האוויר בחוץ... אף פעם לא חשבתי שמזג האוויר יכול להתקשר לזיכרון. אבל הרוח הקרירה הזו בבוקר ובערב, האוויר הזה - הוא כל כך מזכיר לי את אז. את התקופה הזו שבה איבדתי אותך. 

אני מתגעגעת. ואני עצובה.

והזמן עובר. 

וכלום לא משתנה. זה לא כואב פחות. זה לא קל יותר. כלום לא משתנה. 

וגם כשנכנסים דברים חדשים כמו הקורס וחופשה - בסופו של יום (וגם סתם בכל כך הרבה רגעים לאורכו),

את אינך.