עוד יהיה לך...

עברה שנה מאז שנדם ליבך הקטנטן. 

וביקרנו אותך במקום הפיזי הזה שלך. ולראשונה, הרגשתי קצת שלווה, רק מזה שיש לך מקום שאפשר להגיע אליו ולהניח בו פרח. 

רק מזה שהשם שלך מופיע שם. רק מזה שיש לך מקום בעולם. 

והשארתי לך פרח, והדלקנו נר.  

קטנה, לא נשאר כמעט דבר מלבד הגעגוע. והגעגוע הזה הוא פשוט כמו איבר נוסף שצמח בגופי - בנפשי. והוא הלך וגדל.  

ולפני שנה כשנפרדת מאתנו, לא ידעתי עד כמה. לא ידעתי עד כמה אוהב. לא ידעתי עד כמה אתגעגע. לא ידעתי שזה בכלל אפשרי לאהוב ולהתגעגע כך. 

ואת שם למעלה, ככה לפחות אני מקווה. 

ואת כאן איתי. כל הזמן. בכל נשימה. 

פחות או יותר ארבעה חודשים אחרי שהלכת, כתבתי כאן את המילים של השיר Tears In Heaven:

http://www.youtube.com/watch?v=AscPOozwYA8

היום אני מבינה שככל שעובר הזמן, הוא מתבהר ומתקשר לי יותר ויותר. הוא שלך. 

ליה, פוצקולית קטנה, אני מאמינה שיום יבוא וניפגש. ואני יודעת שגם אם לא תזהי אותי, אני כבר ארגיש ואמצא אותך. 

נומי פרח נומי, נומי ילדה קטנה.