עוד יהיה לך...

"מה שלום החברה שלי?" הוא פונה לאיש כשאני עומדת לצידו. 

"בסדר גמור" אני עונה

"זהו? נגמר הבלגן?" הוא שואל

אני - כנראה מתפלצת ועושה פרצוף 

"מה את עדיין בבלגן הזה? " הוא ממשיך. 

"הכל בסדר" אני עונה, כבר ממש לא בנחמדות ומסתובבת. 

המשפט הזה שלו הוציא אותי כל כך מאיפוס. אני תוהה אם מתישהו אתרגל לחוסר הרגישות הזה של האנשים. 

ובכל זאת - כמה אינטליגנציה רגשית בן אדם צריך בשביל לא לכנות את הילדה שלי שהלכה לי "בלגן"? 

ואולי זה בגלל שממילא עבר עליי סופ"ש משפחתי מדיי עם מעט מדיי רגישות מכל הכיוונים. 

ואני תוהה  אם אולי זה שהתאפקתי אתמול לא להגיד בקול את כל מה שעובר לי בראש כשאנשים לא הפסיקו למלמל מילים חסרות רגישות, זה אומר שאני מתקדמת? ואם זה נחשב בכלל התקדמות, אם לאחר מכן אני מתחרטת שלא אמרתי? 

נראה לי שאני מתקדמת בצעדים גדולים בלי קשר לאנשים החסרי טאקט שמקיפים אותי. נראה לי שאני מתקדמת למרות אותם אנשים. 

אז לא. לא נגמר הבלגן, אבל נגמרו התאריכים. 

ביום שישי נסגר לו התאריך האחרון ברביעיית התאריכים שאיימה עליי כל כך. 

עכשיו זה רשמי מכל הכיוונים שעברה שנה. 

שנה שלמה שהיא כבר איננה. 

חנוכה.

אני לא יכולה לסבול אותו. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה נורא הוא היה בשנה הקודמת. 

והוא עצוב גם השנה. רק שהשנה כבר התרגלנו לעצב והתרגלנו להחזיק ולשחק בכאילו. וגם הסביבה כבר התרגלה. 

ואני תוהה אם כל חיי החג הזה יהיה לי עצוב.

תוהה אם לנצח הוא יהיה החג שלה.

תוהה אם לנצח הוא יהווה תזכורת לזה שניסים ונפלאות לא קרו לה.

לא קרו לנו.