עוד יהיה לך...

יש מן משבצת כזאת בקורס שבה כל אחד מספר על חייו, על שורשיו, על משפחתו, על מה מחבר אותו לכאן ולמה. 

כבר ממזמן החלטתי שהגיע הזמן, ושזו משבצת דיי ראויה לעניין הזה. 

אז היום הגיע תורי. והייתה לי מצגת מושקעת (הודות לאיש שחובב מצגות), וסיפור משפחתי ישראלי עם המורכבויות וההומור. 

והיה לי גם שקף בסוף בסוף, מייד אחרי השקף שהזמין שאלות. היה לי שקף שהיה רק שלה. 

והתחלתי להסביר שכשהתחלנו את המטלה הזו, אי שם לפני חודשיים, כל אחד בחר 3 זהויות/קטגוריות שמאפיינות אותו. ושהשלישית שלי הייתה "משפחתית". ושמישהו שאל אותי שם: "אבל לא אמא או אבא, משפחתית, נכון?" ושלקחתי נשימה עמוקה, חרקתי שיניים ועניתי "משפחתית". ואז הוספתי שלומר לו בעת ההיא שאני לא אמא היה לא מדוייק. 

ואז הראתי את השקף. 

תמונה אחת גדולה שלה (באופן יחסי) בצד ימין. שלוש תמונות קטנות שלנו - של שתינו שמאל. באחת מהן היא עליי ואני פשוט מחייכת. בשנייה היא עליי ואני מנשקת. בשלישית אלה רק הידיים שלנו כשהיא אוחזת באצבע שלי. 

וסיפרתי. 

"ליה נולדה לפני שנה, והסיפור קצת יותר מורכב, אבל השורה התחתונה שלו היא שהסתבך משהו בחבל הטבור והיא נפטרה אחרי 4 שבועות". 

סיפרתי. 

ואמנם נחנקתי קצת תוך כדי, אבל הדמעות הגיעו רק אחרי שסיימתי לדבר.  

והיה טוב. וזה כל כך מוזר לכתוב את זה בהקשר הזה, אבל באמת שהיה טוב. 

וסוף סוף כולם יודעים. וסוף סוף כולם מכירים את ליה. וזה אחרי שהם כבר (לפחות קצת) מכירים אותי, כך שזה לא רק זה. 

והיה טוב. 

וליה שלי הפכה לכל כך (אפילו) יותר נוכחת בשבוע האחרון מכל המתח שהצטבר לקראת. אבל היא הייתה כל כך (אפילו) יותר נוכחת בקטע טוב. 

והיה מרגש, והיה משחרר, והיה חזק והיה מחזק.

ועדיין, ליה שלי הייתה כל כך נוכחת. והיה טוב.