אז קפצתי לאיקאה היום.
כי בכל זאת עוברים דירה, והכל נופל על האיש...
וכי אני בתקופת מבחנים... אז אני רק מנסה לחפש תירוץ כדי לקום מהכיסא... והיינו חייבים ממש את הדבר הזה מאיקאה, וסוף סוף שלחו הודעה שזה חזר למלאי, אז לא נקפוץ?
וזה היה לי מוזר כל כך. איך שוב ראיתי רק את אלה עם המנשא והבוגבו. איך שמעתי את יללות התינוקות הרכים וזה כאב כל כך. איך היה נדמה לי שכולן שם בחופשת לידה, ואולי זה הגיוני לגמריי למצוא רק את זה שם בחוץ, כשאני מסתובבת לי באיקאה סתם באמצע היום.
וזה הדהים אותי איך אחרי כל כך הרבה זמן, איך אחרי שאני כבר בטוחה שאני בשלב אחר, זה עדיין מכאיב כל כך.
ואולי זה בגלל שהשבוע סתם הצטברו להם מלא דברים כאלה: פתאום שמעתי על מצבור של נשים במשפחה ובסביבה שחוגגות לילדהן בבריתות, הסדרה הזאת בערוץ 10 שאני אפילו לא מצליחה לראות את הפרומו שלה, השכנים (או לייתר דיוק השכנות) החדשים שצחקתי עם האיש ואמרתי לו שנראה לי שנבחרו לעבור לבניין רק לפי הבטן...
וזה כואב פחות, אני מודה, אבל עדיין. וזה תופס אותך ככה פתאום למרות שחשבתי שזה כבר לא יתפוס. וההבנה הזו - שאולי זה אף פעם לא יעבור, שאולי גם אחרי שאלד , ואהיה אמא לילד בריא (הלוואי), לא אוכל להביט בבטן ענקית או בתינוק קטן בלי שהלב טיפה יתכווץ ומבלי שאדמיין את ליה שלי. שאולי אף פעם לא אוכל להתעניין בתוכנית שעוסקת בלידות, ופשוט רק להתרגש מהפלא הזה.
וההבנה הזו - היא עצובה.
ואולי בכל זאת יש בה גם משהו טיפה מנחם.
משהו שמבין שליה תמיד תהיה כאן.
גם אם בהקשר הנורא הזה של הסיפור העצוב הזה שלנו.
אז נכנסתי לאוטו אחרי איקאה, והיה שם את השיר הזה שכתבתי עליו כבר פעם, והוא כבר הוציא את הכל:
"חלומות כאלה שחולמים רק מרחוק,
למות מתוך געגועים אלייך
חלומות כאלה מעירים אותי פתאום
עוזב הכל ומחפש בכל העיר
חלומות כאלה, הכאב שלא מרפה
רק להחזיק את כל הלילה עד הבוקר אחרי
חלומות כאלה שנופלים מחוץ לזמן
כל מה שכבר לא פה, כל מה שעוד לא שם
חלומות כאלה - אין שום נחמה בזמן
לנסוע עד אין סוף, לנסוע עד שאין יותר לאן
חלומות כאלה - ים העצב הגדול
שוב להפליג בו, שוב לטבוע בכל יום".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
