עוד יהיה לך...

פסח בא. 

והפעם קטנה, לראשונה, הסדר אצלנו בבית. 

האמת היא שהרעיון התגלגל לו בקול בימים שבהם הייתי מאושפזת אז. תכננו לארח את הפסח ההוא שהיה אמור להגיע לקראת סיום החופשת הלידה (המאורכת) שלי. 

את פסח של אז לא חגגנו אצלנו. את פסח של אז - של לפני שנה, בכלל לא רציתי לחגוג. 

והנה, הגיע פסח. שוב. והשולחן כבר ערוך. והסדר יהיה כאן בבית החדש שלנו.

בבית שהיה אמור להיות גם שלך. 

ואת אינך. 

וזה שאת אינך כל כך כל כך נמצא בי עכשיו. 

אני מניחה שזה מטבעם של חגים. שהם כמו שמים מולך ראי של האין. שהם כמו מזקקים את הגעגועים למי שהיה צריך להיות.  

ובכלל נראה לי שלעולם לא אוהב כבר את פסח כמו שאהבתי. שלעולם לא אוכל לנתק אותו ממכת הבכורות שלך, שלנו. 

ובכל זאת, פסח הגיע והסדר אצלנו.

ואת יודעת קטנה, יהיה פה גם שמח.

וגם ההורים שלך ישמחו. וזה כל כך לא מובן מאליו. וזה כל כך הרבה.  

ונותר לי לקוות שאי שם, בסדר פסח של השמיים, את תהי עם שמלה של חג, ותשמחי גם את. 

חג שמח, קטנה, חג שמח!